השבוע, כשהמסכות הוסרו סופית, היה קשה למצוא מישהו שהופתע באמת. הפוסט שפרסם מנסור עבאס בערבית, שהבהיר כי קבלת הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית היא "מציאות כפויה" שנועדה למנוע את פסילת רע"מ מהכנסת, וכי הוא אינו מתכחש לרגע לנרטיב הפלסטיני ולנכבה - לא חידש הרבה למי שעוקב אחריו וקורא את המצע של מפלגתו לאורך השנים.

התנועה האסלאמית נותרה התנועה האסלאמית. המטרות לא השתנו, ההזדהות עם המאבק הפלסטיני שרירה וקיימת, ורק הטקטיקה התעדכנה לפי צורכי השעה. עבאס רק הסביר לבוחריו ולמבקריו בחברה הערבית שהצהרותיו הפייסניות בעברית הן מס שפתיים משפטי, שנועד לצלוח את משוכת ועדת הבחירות המרכזית ובג"ץ.

אבל דווקא עכשיו, כשכולם מתחרים מי יזדעזע יותר מעבאס, שווה לחזור במנהרת הזמן לשנת 2021 ולהיזכר מי היה הפוליטיקאי היחיד במערכת שעמד כמעט לבדו מול מכבש לחצים מטורף וזעק את מה שהיום ברור לכולם.

ב־2021 הפך עבאס לאתרוג הלאומי. בשמאל, במרכז ובתקשורת המיינסטרים ראו בו תקווה גדולה. הבטיחו לנו פוליטיקאי ערבי חדש ומעשי, ששם בצד את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות ומתמקד רק בתקציבים, בפשיעה ובבעיות האזרחיות של המגזר. הציבור בארץ, צמא לתקווה, מיהר להסתנוור מהחיוך הנחמד ומהשפה הרכה.

"אפשרות להתחלה של חזרה לנורמליות בחברה הישראלית", פרגנה לו מרב בטיטו בידיעות אחרונות. "עבאס הוא הרבה יותר מאיש השנה. כפי שהדברים נראים כעת, הוא איש העשור, אולי אפילו איש הדור", השתפך בן כספית במעריב. מוטי שקלאר, מוותיקי עפרה, כתב ש"מנהיג אמיץ כמוהו... נותן תקווה לתיקון עולם גם בישראל". נפתלי בנט הצהיר שעבאס הוא "מנהיג אמיץ, אדם הגון שדואג לאזרחי ולא ללאומי".

העיוורון, למרבה הצער, לא עצר במרכז-שמאל. החשש לאבד את השלטון הוביל גם גורמים בולטים בימין לעצום עיניים לרווחה ולהמציא את עצמם מחדש. שדרנים, פובליציסטים ואנשי תקשורת מובהקים בימין החלו למצוא צידוקים יצירתיים לשיתוף פעולה עם איש התנועה האסלאמית. באולפנים וברשתות התפתח שיח מופרך שניסה לשווק את רע"מ כשותפה טבעית: הסבירו לנו שאלה "מוסלמים שמרנים", שחולקים איתנו ערכי משפחה ומסורת, טענו שעבאס הוא בן ברית פוטנציאלי נגד סכנות הפרוגרס של השמאל, ואף ניסו לשכנע שעדיף לסגור דיל איתו מאשר לתת את המפתחות ליריבים פוליטיים מיש עתיד או ממרצ. זה היה מופע מרהיב של הונאה עצמית.

הלחץ הפוליטי שהופעל אז על כל מי שהעז לחשוב אחרת היה עצום. שליחים מטעם בנימין נתניהו, ובהם מקורבים ופוליטיקאים, נשלחו במטרה לכופף כל התנגדות בימין ולנקות את השרץ בק"ן טעמים. ח"כ עמית הלוי מהליכוד הגיע עד לזקן רבני הציונות הדתית דאז, הרב חיים דרוקמן, ואפילו ארגן מפגש בין הרב לעבאס בניסיון לשכנע את הרב דרוקמן לתמוך בממשלה כזו.

מול הסחף הזה עמד בצלאל סמוטריץ'. הוא ספג אש צולבת מכל כיוון. קראו לו טהרן, האשימו אותו באובדן השלטון של מחנה הימין, וטענו שהוא אינו מבין את גודל השעה ואת הסכנה האמיתית של החלופה. פרשנים ימנים שהריעו לו עד אז הפכו אותו בן לילה לאויב המחנה.

אבל סמוטריץ' סירב למצמץ. הוא בחן את הנושא לעומק, והגיע לבית הרב דרוקמן חמוש בקלסר ובו נתונים, ציטוטים והוכחות על מהותה של רע"מ, על קשריה והאידיאולוגיה האמיתית של מנסור עבאס - שמעולם לא השתנתה.

היום, כשעבאס מודה בערבית שההצהרות הפייסניות שלו היו רק מס שפתיים משפטי שנועד לחמוק מסעיף 7א' לחוק יסוד הכנסת, ושמעולם לא זנח את השאיפה הלאומית הפלסטינית - ראוי להעריך את העמידה האידיאולוגית ההיא.

הפוליטיקה הישראלית מלאה באנשים שיודעים להתגמש בהתאם לכיוון הרוח, לעגל פינות ולהמציא תירוצים כדי להצדיק את הקומבינה התורנית. אבל ברגע המבחן, כשהימין והשמאל עמדו בתור כדי להלבין את התנועה האסלאמית ולהכשיר את מה שאסור להכשיר, רק אחד התעקש לצעוק שהמלך עירום.