"חכמים, היזהרו בדבריכם", מזהיר התנא אבטליון במשנה במסכת אבות. כמה חבל ששרי הממשלה אינם משננים היטב את דבריו.

קחו למשל את שר התקשורת שלמה קרעי, שהחליט להרחיב בצו חירום את תחום שידוריהן של תחנות הרדיו האזורי החרדיות. קרעי חשש שבקרב מחזיקי הטלפונים הכשרים בציבור החרדי, רבים שאינם מקבלים (מסיבות טכנולוגיות) את ההודעות הסלולריות הכפויות על אזעקות, הנשלחות למכשירים הרגילים. באזורים מיושבים אפשר לשמוע את הצופרים, אך מה יעשו בעלי הטלפונים הכשרים כשהם בדרכים?

נגד החלטתו של קרעי הוגשה עתירה בחודש מרץ, ותוך זמן קצר הוציא בג"ץ צו ביניים שבלם את יישומה, בין השאר משום שפיקוד העורף סירב לקבוע שהדבר נחוץ.

לאחרונה, בעקבות שינוי עמדת פיקוד העורף, צומצם צו הביניים, וניתן לתחנות "קול חי" ו"קול ברמה" היתר לשדר גם בצפון. לכאורה זה נפלא; על השר לשתוק ולתת לעורכי הדין לעשות את עבודתם בהדיפה סופית של העתירה.

אך לא איש כשר קרעי ישב בשקט. במקום זאת הוא עלה לשידור בשתי התחנות, ולא התאפק מלהבהיר את המוטיבציה האמיתית להרחבת אזורי השידור. לדבריו, ההחלטה תאפשר גם למאזינים בצפון לשמוע את מה ש"הם" – אנשים כלשהם, שהשר לא פירט מי הם - לא מעוניינים שהמאזינים ישמעו. קרעי אף הזכיר בהקשר הזה את הבחירות הקרבות. האם יש הוכחה טובה יותר לשיקולים זרים? מה זה אם לא גול עצמי?

לא פלא שבדיון שלשום בבג"ץ בעתירות נגד ההחלטה, הציטוט של קרעי כמעט פתח את הדיון. הוא הצטרף לציטוטים נוספים של השר שכיכבו בדיון וסיבכו את המצב.

אלא שמתברר שיש מי שלא כדאי להם להתבטא באופן לא מוצלח, ויש מי שרשאים לפלוט כל שטות בלי להתבלבל. כך למשל נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית: הוא ניסה להפגין בקיאות בנושא, ותהה בציניות בפני ראש מטה פיקוד העורף אם באמת יש מי שזקוקים לשידורים, תוך שהוא מתלוצץ על הנוהג של החזקת שני טלפונים, "אחד כשר ואחד להתקשר".

עמית, כך נראה, מכיר חרדים בעיקר מבדיחות, הרבה פחות בחיים. אם היה מכיר – היה גם יודע שהקבוצה המחזיקה במכשירים כשרים בלבד אינה קטנה כלל. אך יש מי שנדרש לשקול כל מילה בפלס, ויש מי שיכול להתלוצץ על חשבונם של אחרים בלי לחשוש ובלי לסכן דבר.