עוד בטרם כבו האורות על כנס ההשקה המרשים של מפלגתו החדשה של עופר וינטר, נשלפו המחשבונים בלא פחות משש מפלגות שהסקרים חוזים להן תוצאות באזורי אחוז החסימה. חמש מהן נמצאות באותו אזור חיוג אידאולוגי - ימין שמאוכזב מהקואליציה, אך לא רוצה להצביע לאופוזיציה. קהל היעד הזה עשוי להכריע את הבחירות, אך עד כה לא מצא דרך להתארגן באופן שאיננו התאבדות פוליטית קיבוצית.

הבעיה ברורה. יש רגש ציבורי רחב בעד הקמתה של מפלגה אחת בין הגושים, אולי שתיים - אך בוודאי לא כמה מפלגות. מאידך גיסא, החלוקה בין המפלגות אינה רק נרקיסיזם של הבדלים קטנים ומאבקי אגו (שבוודאי קיימים). יש ביניהן הבדלים אידאולוגיים אמיתיים בשאלות מדיניות, וגם בשאלת הקואליציה הרצויה לאחר הבחירות וכמה רחוק ללכת כדי להקימה. במצב כזה, איחוד גדול ומלאכותי שנועד רק לשרוד יעניש אותן בחוסר הומוגניות, יקשה עליהן לשכנע את הציבור בשל הסתירות הפנימיות, ויסרבל את תפקודן ביום שאחרי. מנגד, המשך המצב יביא למחיקת המפלגות או לאובדן קולות רבים.

קיומן של מפלגות "הגוש השלישי" וחוסר היכולת לגבשן באופן מספק הוא תוצר של שיטה פוליטית שכבר אינה מתאימה לישראל. ההבנה שיש בעיה מבנית במערכת הפוליטית היא רחבה, ורבים הציעו דרכים לשנותה. יש שמציגים שינויים יסודיים, כמו הצעת שגיא ברמק ועמיעד כהן להקמת פרלמנט עליון, או הצעתו של יצחק זיוון למשטר נשיאותי.

אני אתמקד בשלושה תיקונים קטנים יחסית, שזוכים לתמיכה מחקרית רחבה. חוסר היכולת של המפלגות הללו להגיע לידי ביטוי פוליטי סביר למרות ביקוש פוליטי ישמש לי מקרה מבחן. לצערנו, אלו תיקונים תיאורטיים, שבוודאי לא ייערכו טרם הבחירות.

התיקון הפשוט והמתבקש מכולם הוא הורדת אחוז החסימה, ואולי אף ביטולו המוחלט - דהיינו, מי שמגיע למנדט נכנס לכנסת. אחוז חסימה גבוה פוגע בייצוג הציבור, משום שהוא לא מאפשר לחלקים ממנו לזכות בייצוג כלבבם. ההצדקות להעלאת אחוז החסימה הן יציבות פוליטית (איך הולך לנו עם זה?) ומניעת כניסת כוחות קיצוניים (ועם זה?). הרווח מוגבל, והמחיר בייצוג כבד. קשה להצדיקו.

אחוז חסימה נמוך היה פותר חלק גדול מהבעיה, משום שרבות מהמפלגות הללו היו נכנסות לכנסת בדרך המלך, בלי איחודים מלאכותיים. אף אם חלקן היו נופלות מתחת לרף של מנדט אחד - פוטנציאל הנזק והעיוות בייצוג בשל זריקת קולות היה מזערי.

התיקון השני הוא הגדלת הכנסת. בית הנבחרים הישראלי הוא מהקטנים בעולם ביחס לאוכלוסייה, ובפרט כשאין בישראל ייצוג אזורי או בית עליון שחולקים בנטל. גם בשגרה אין מספיק חברי כנסת לצורך פיקוח יעיל על הרשות המבצעת. חלק גדול ממאבקי האגו בין המפלגות הקטנות היה נפתר אם היה עוד מרחב תמרון פוליטי, עוד מקום. לדעתי הכפלה אינה מילה גסה, אך גם כנסת של 180 חברים, שעודנה קטנה ביחס לאוכלוסייה, תוכל לתפקד טוב יותר ולייצג אותנו טוב יותר.

התיקון השלישי הוא פתק הצבעה חצי פתוח. כלומר, ביום הבחירות רשאי כל מצביע לסמן מועמדים מועדפים מהרשימה שהוא מצביע בשבילה, מה שישפיע על מיקומם ברשימה. כך יש לציבור הרחב השפעה על הרכב הרשימות, ללא קבוצות לחץ מאורגנות שנוצרות בפריימריז מפלגתיים סגורים, וללא הסכנה של טרמפיסטים שלא מצביעים למפלגה בפריימריז פתוחים. כך משחקי האגו והפיצולים בשל שאלות מיקום יצטמצמו מאוד, משום שהשאלה מי ימוקם במעלה הרשימה תעבור מהנהגת המפלגה לציבור המצביעים.

שלושה התיקונים הללו לא משנים את שיטת הממשל, ולא יפתרו את כל בעיותינו, אך הם יכולים להשיב למערכת הפוליטית הישראלית חלק מהאיזון שאבד לה. מקרה הבוחן של המפה הפוליטית הנוכחית, המתקשה להתגבש, מדגים בבירור כיצד הייצוג שלנו היה טוב ומדויק יותר אילו לפחות חלק מהתיקונים הללו היו נחקקים בטרם הבחירות.

טוב נעשה אם נזכור את הכאוס הפוליטי של הבחירות גם אחריהן, ונדרוש מנציגינו - שנבחרו במצב הקיים ולא נלהבים לשנותו - לתקן את הדרוש תיקון. אחרת נמצא את עצמנו בוחרים שוב ושוב באותה מפה פוליטית שבורה, שתייצר את אותן התוצאות.