"זרקו עלינו אבנים, אנחנו בסדר, אנחנו נכנסים לאדם כדי לעצור בצד".

היא לא נשמעת בסדר. היא לא באמת בסדר. הקול של הבת שלי רועד כשהיא משתדלת לשדר לי את החרדה שלה, בלי שהנכדות שלי שיושבות במושב האחורי ירגישו שהיא מבוהלת. גם הן נשמעות נסערות. אני נוסעת במכונית שנמצאת מעט אחריה, רגע לפני הפנייה ליישוב אדם.

חזרנו יחד ממעלה־אדומים. אחר צהריים עם הבנות במג'יק־קאס, פארק שעשועים באולם מקורה, עם מזגן ודוכני אוכל. התכוונו לצאת משם הרבה קודם, אבל איכשהו נמרחנו עם הנכדות, ורגע לפני שהצלחנו להיחלץ מהמקום התחיל מופע קוסמים. לכו תגידו לא לילדות נלהבות מארנבת שיצאה מכובע משנות השבעים של המאה הקודמת. ברמזור בצומת מישור־אדומים עמדנו זו לצד זו, מכונית לצד מכונית – היא עם הנכדות, אני עם גב תפוס. פתחנו חלונות ועשינו פרצופים זו לזו, והספקנו להגיד שאנחנו גמורות מעייפות לפני שהאור התחלף לירוק.

רגע לפני הכפר חיזמה, הסמוך למחסום פסגת זאב שבירושלים, נכנס בינינו רכב גדול. למשך דקות אחדות הרכב הקטן שלה יצא משדה הראייה שלי. בדיוק אז, כמה מטרים מהכניסה הראשית לחיזמה, על כביש 60 המרכזי – הדרך שלנו לירושלים, לעבודה, לכל מקום – עמדו כמה לובשי שחורים, השליכו אבנים וברחו לתוך עיר המקלט שלהם; יודעים היטב שאיש לא יטרח לחפש אחריהם. איש מהכפר לא יסגיר אותם.

הנהיגה שלה יציבה, רגילה לגמרי, בלי שום רמז לסערה כלשהי, עד שאני משוכנעת שמדובר בטח בפגיעה קטנה בפח הרכב, לא יותר. יש פקק בפנייה לאדם, תמשיכי לשער בנימין, אני אומרת לה. ורק שם, באזור התעשייה שלנו, אני נחשפת לשמשה המנופצת, לזכוכיות המפוזרות על המושב שבו יושבת הנכדה שלי בת התשע. אז גם נחשפתי לבכי ולבהלה של הבנות, לנשימה הנעתקת של בתי כשהיא מסבירה למוקדנית במוקד הביטחון האזורי את האירוע, ולמחשבות "מה היה אילו" שהחלו להתרוצץ אצלי.

ביום שלישי לפני שבועיים ניסו לרצוח את הבת שלי ואת הנכדות שלי. שתיים מהן ראו את ניסיון הרצח. הפצפונת ישנה שנת ישרים בכיסא התינוקות שלה לאורך האירוע כולו. זה לא קרה במהלך טיול ליד כפר, לא בעומק השטח ולא בשום סיטואציה שמכשירה רצח יהודים בעליבות של האשמת הקורבן. זה קרה בציר 60 העמוס, העורק הראשי שחוצה את ישראל מדרום לצפון לאורך יהודה ושומרון, ושמדי יום נוסעות בו עשרות אלפי מכוניות לכיוון ירושלים. זה קרה בנקודה הצמודה ביותר לעיר, מרחק הליכה של דקות אחדות מבירת ישראל.

סכסוך לא אישי

שני שוטרים ושתי חיילות הגיעו למתחם החנויות בשער בנימין בשעה שציידתי את הבנות בניצני אכילה רגשית בצורת גלידה צבעונית. החיילות חייכו בנועם, השוטרים האירו פנים, שאלו שאלות והזמינו מד"א ליתר ביטחון. כשהבנות היו כבר מרוחות היטב בגלידה גולשת והאיש של בתי כבר הגיע אלינו כדי לחבק ולחזק, אחד השוטרים שאל אותה: "מישהו מסוכסך איתך? יש מישהו שאולי רוצה לפגוע בך?"

שתי חיילות, שוטר אחד, ומשפחה בטראומה הסתכלו עליו בשאלה. "שמע, חמש שעות על הרגליים במג'יק־קאס זה קצת קשוח", עניתי לו, "אבל אני לא כועסת עליה עד כדי כך". הבת שלי התגלגלה מצחוק. לא בגלל מה שאמרתי, בגלל מה שהוא שאל. פתאום היא הבינה ששמעה נכון. כי בינינו, אצל כולנו היה רגע של התלבטות. הוא באמת שאל עכשיו אם מישהו עמד על ציר 60, סמוך לכניסה לכפר הצומח והגדל חיזמה, מצויד באבנים גדולות, והמתין דווקא לה, כדי לפגוע בה ובילדיה בגלל סכסוך אישי?

נו, אחרי חצי שעה במתח גבוה הוא לפחות גרם לבת שלי לצחוק. החיילות לחשו משהו – ספק לו, ספק לעצמן – והוא ענה: "בסדר, זו שאלה שצריך לברר".

ולזה, גבירותיי ורבותיי, קוראים קונספציה. זה בדיוק הראש שרואה בעיניים ניסיון רצח, ובטוח שזה סתם פולקלור מקומי. איזה מערב פרוע שבו אין דין ואין דיין אבל גם לא אמור להיות.

אני המשכתי עם הבנות לבית שלנו, הבת החתן והתינוקת המשיכו לתחקיר בתחנת המשטרה בשער בנימין. אף אחד לא הופתע כשאחרי תשאול ממושך סיכם החוקר: "יש לנו הרבה אירועים כאלה כל יום, אז אל תצפו שתהיה איזו התפתחות או שהפורעים ייתפסו".

מי מפזר את אבק השרפה

השיח הציבורי על יהודה ושומרון שב ומתמקד לאחרונה ב"אלימות המתנחלים". כמו עונות השנה, גם הפשיעה של מיעוט שבמיעוט מקרב אוכלוסייה יצרנית ותורמת מצליח להטיל צל כבד על ההתיישבות כולה. אווירת ערב הבחירות מתדלקת עוד יותר את השיח הזה, מערערת במתכוון את הלגיטימציה של מפעל ההתיישבות אדיר הממדים, ומתירה את דמם של המתיישבים.

אף אחד, אגב, לא שואל את "קורבנות הטרור היהודי" אם יש למישהו איזה חשבון לא סגור איתם. אם יש איזה סכסוך – נניח מאה שנות טרור – שעורר את הרצון הפוסט־טראומטי לעורר אלימות נגדית. אולי זו דווקא שאלה ששווה לברר.

אכן, אין לזלזל בפשיעה יהודית וחשוב מאוד לטפל בה. חשוב באמת. אבל כשמדברים פה על "יו"ש על סף פיצוץ", ראוי להזכיר מי מפזר את אבק השרפה הזה בדרכים, מי מאיים באמת על כלל היישובים והכבישים בעוטף המרכז וחוגג כשהוא מאיים על חיי גברים, נשים, תינוקות וילדים. העובדה שאדם נשך כלב עוד לא אומרת שכלבים משוטטים נושכי אדם לא שווים טיפול משטרתי ותקשורתי.

לתגובות: orlygogo@gmail.com