אליה כהן, שנחטף ממסיבת הנובה ושב אחרי 505 ימים בשבי חמאס, נוהג לומר: "הלכנו למסיבה לאכול סטלות וחזרנו ג'סטין ביבר". 251 אזרחים אלמונים במנעד גיל רחב נשבו ביום אחד ממקומות שונים, והפכו – יחד עם בני משפחותיהם – לידוענים בעל כורחם. "אני לא סלב ולא אח"מ", מדגיש כהן בהזדמנויות שונות, "אני פשוט אישיות מוכרת, לטוב ולרע".

יש הרבה מאוד טוב, כמובן, אבל מתברר שגם לא מעט רע, במעטפת הישראלית שזוכים לה מי שעלו לכותרות, ברצונם ושלא ברצונם. הישראלים שנחטפו לעזה ושבו בחיים חזרו לחיבוק חם ולהתעניינות אכפתית אמיתית ועמוקה, אבל גם לשאלות פולשניות ואינטימיוֹת שקשה להבין איך אנשים מרשים לעצמם לשאול, ואיך הם עוד מעזים להתרגז כשפדויי השבי מסרבים לענות עליהן. מוקסמים מהחיוכים ומתחושת ההקלה, נראה כי יש בנו מי ששכחו שמדובר בנושאי טראומה קשה שאינם פנויים או נכונים לחשוף את טרדתם וחרדתם בפני כל עובר אורח, גם אם הוא באמת ובתמים חשש והתפלל לשלומם.

רצחני הנוח'בה עשו ככל יכולתם להפוך את שחרור החטופים למופע ריאליטי מביש שכמו בא לטשטש עוד יותר את הגבול בין המציאות הנושכת למשחקי החיים הנבזיים שלהם. טקסי השחרור המהונדסים בפסיכוטיות של סרטי אימה אכזריים ריתקו אותנו למסך, כמתבקש ממי שהמתינו בדריכות לאחיהם הישראלים שנגזלה מהם חירותם. הלב שלנו ביקש לראות את השבים מרגע שרק אפשר היה. למצוא רמזים לכוחם ולחוסנם כל הדרך לשחרור ומעבר לו.

סרטוני המפגש הראשון עם המשפחה הביאו אותנו לכסיסת ציפורניים בקצה הספה, בדמעות שמחה והקלה. בעוד חמאס ביקש באמצעים אלה להפגין כוחנות ולהבהיר מי המפיק והבמאי של העסק, בישראל משום מה זרמו עם ההפקה. גם היום עדיין קשה להבין מדוע הצוות הרפואי בחר לא פעם להמשיך את הקו העלילתי שהתווה חמאס, והתהדר בפתיחה חגיגית של וילון או דלת להגברת הדרמטיות; כאילו מדובר ביוצא בית האח הגדול שזכה במיליון, ולא במי שנפל קורבן לפשע נגד האנושות. אבל כל זה בטל ומבוטל נוכח ההתרגשות באיחוד מחדש של המשפחות המיוסרות.

משפחות החטופים – כמו משפחות הנרצחים והרוגי המלחמה – זכו למעמד ציבורי של קודש קודשים, כמתבקש, כמתחייב. אחרי הכול, הם אלה שהתמודדו ועוד יידרשו להתמודדות תמידית עם חסרונם של אלה שאינם, ועם צלקות הקרב או השבי של מי ששבו, אבל אחרת, ועם החרדות שלהם עצמם שלא הולכות לשום מקום. בזילות המצויה היום בישראל גם קודש הקודשים הזה חרב בתוך השיח המחנאי, ושועלים מפוקפקים יוצאים ממנו; שופכים קיתונות רפש על הדמויות שעד לפני רגע עוד הצלחנו להזדהות עם כאבן העמוק.

בתוך משחק החיים שנקלענו אליו, כמה מהם הפכו לאישי ציבור בהיותם מועמדים לכנסת הבאה – אחת מזירות ההיאבקות המלוכלכות ביותר בנמצא. בזהירות המתבקשת ובלי לשכוח שמדובר במי שחוו וחווים את ההתמודדות הקשה מכל, ראוי להתייחס גם להבדלים ביניהם.

כשהליהוק מוצה

פרשת שריונה המובטח והמבוטל של עינב צנגאוקר במפלגת "הדמוקרטים" מייצגת היטב את היחס הכפול שזוכות לו משפחות החטופים: מצד אחד כאלה שכישרונם התגלה הודות לחשיפה הפתאומית שזכו לה, מהצד האחר, פליטי ריאליטי שכמו שובצו במחזמר מדובר כדי להעלות לו את הרייטינג. אמו של מתן צנגאוקר, שנחטף לעזה, מכונה מאז הטבח "אקטיביסטית חברתית", אולם במשחק הפוליטי הציני היא כלי משחק של רווח והפסד. יאיר גולן הצטלם איתה והביא אותה לקדמת המפה, אולם כשהתברר שהאקטיביזם החברתי המסוים שלה ירד מסדר היום, גם המועמדות שלה ירדה מהפרק. במפלגה עמוסת מחוללי פרובוקציות, הליהוק הזה מוצה.

אליהו ליבמן, לעומת זאת, שובץ במפלגת נעם לא רק כי הפך לאישיות מוכרת אלא משום שהגיע עם קורות חיים רלוונטיים לתפקיד. אביו של אליקים ליבמן הי"ד – מאבטח בפסטיבל הנובה שהציל נפשות עד שנרצח – נשענת על היותו איש ציבור עוד לפני האסון שפקד אותו ואת משפחתו. ליבמן האב היה ראש מועצת קריית־ארבע, קצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון, שזכה אף לאות הערכה מטעם הרמטכ"ל.

במרווח הזה בין צנגאוקר לליבמן יש הרבה נשים וגברים שנחשפנו אליהם בעקבות הטבח והמלחמה, כשכל אחד מהם ממנף את מעמדו החדש כדי לתרום לפי הבנתו לעתיד המדינה. חלקם מביאים עמם יכולות שהתגלו לציבור הרחב רק בעקבות האירועים, חלקם מביאים בעיקר פרסום ומוטיבציה. אם תרצו, המנעד בין בוגרי כוכב נולד, זמרים בעלי כישרון מוכח, לבוגרי האח הגדול שפרסומם אמנותם. זה לא אומר שאין להם כישורי עשייה ציבורית, זה רק אומר שהם צריכים קצת יותר להתאמץ כדי להוכיח אותם.

דבר אחד משותף לכולם: הם לנצח יישאו טראומה משפחתית קשה, לצד הטראומ הלאומית שנישא כולנו. באכזריות של הזירה הפוליטית, שווה לזכור את זה לפני שנכנסים בהם במאתיים קמ"ש, כמקובל במאבקים המדממים כאן. גם לפני שמציעים להם שיריון.