הדיון שהעלה קלמן ליבסקינד בסוגיית הישראלים שמגיעים לארץ כדי להצביע בבחירות מורכב הרבה יותר מהטענה הפופולרית: "אם אתם לא חיים פה - אין לכם זכות הצבעה". מאחורי הוויכוח הזה מסתתרת שאלה עמוקה בהרבה, שיש בה משתנים רבים ואי אפשר לצמצם אותה רק לסוגיית הנשיאה בנטל האזרחי. במציאות הישראלית הנוכחית, הטיעון הזה פשוט אינו יכול לעמוד לבדו.
עוד כתבות בנושא
הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: אנחנו נמצאים במלחמה על דמותה הדמוקרטית ועל צביונה הליברלי של מדינת ישראל. ובמאבק כזה, ההצבעה היא חובה מוסרית. לא בודקים בציציותיו של מי שבוחר להצביע. הכלים שבידינו חוקיים ודמוקרטיים, ואנחנו נשתמש בהם כדי להיאבק על עתיד המדינה.
ליבסקינד בוחר להתמקד בדוגמאות הקצה - ישראלים שעזבו את הארץ, ניתקו ממנה כמעט לחלוטין וכבר אינם רואים בה את ביתם - ומהן להסיק מסקנות על ציבור גדול ומגוון בהרבה. בעיניי, זו טעות קשה.
הכי מעניין
נתב"ג, אילוסטרציה. | צילום: AFP
בין השנים 2023 ל-2025 עזבו את ישראל כ-270 אלף אזרחים. האם נכון פשוט לוותר על כולם? רבים מהם לא עזבו משום שמילדות חלמו להגשים את החלום האמריקאי, אלא משום שהגיעו למסקנה שהמציאות שנוצרה כאן אינה מאפשרת להם ולמשפחותיהם את החיים שהם מבקשים לעצמם.
עבור חלקם, ההצבעה בבחירות אינה רק מימוש טכני של זכות אזרחית, אלא דרך לנסות ולתקן את המציאות שגרמה להם לעזוב מלכתחילה. הם מבקשים להחליף שלטון, לשנות את הכיוון שאליו הולכת המדינה וליצור כאן מציאות שתאפשר להם, אולי, לחזור הביתה. ויתור מראש על קולם הוא גם ויתור על האפשרות שחלקם יחזרו.
ויש כאן נקודה נוספת. הבחירות בישראל אינן משפיעות רק על מי שחי בתוך גבולות המדינה. להחלטות שמתקבלות בירושלים יש השלכות על העולם היהודי כולו. הדבר התחדד עוד יותר מאז 7 באוקטובר, לנוכח העלייה באנטישמיות ובתחושת חוסר הביטחון של יהודים בתפוצות. לכן, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, גם לישראלים שחיים כיום מחוץ למדינה יש אינטרס עמוק במה שמתרחש כאן. ואם החוק מעניק להם את הזכות להצביע, אי אפשר לשלול מהם אותה רק משום שבחרו בשלב מסוים לחיות במקום אחר.
מחאת־נגד מול הפגנות פרו־פלסטיניות באוניברסיטת MIT, לפני כשנתיים | צילום: איי.פי
ובואו לא ניתמם. כל מחנה פוליטי בישראל עושה ככל יכולתו כדי למקסם את שיעורי ההצבעה בקרב תומכיו. במשך שנים נשמעות טענות על "רכבות אוויריות" של מצביעים חרדים שמגיעים מחו"ל לקראת הבחירות. בין אם התיאורים הללו מדויקים ובין אם לא, עצם הניסיון להביא בעלי זכות בחירה לקלפי מעולם לא הוגדר כבלתי לגיטימי. אלה הם כללי המשחק הדמוקרטי.
אני בהחלט יכול להבין את הטיעון הרגשי שלפיו "מי שלא חי כאן ולא נושא בנטל היומיומי, לא צריך לקבוע למי שכן". זה טיעון שיש בו היגיון. גם אני וילדיי משרתים בצבא ובמילואים, וכאזרח ישראלי שאוהב את המדינה ואינו מתכוון לעזוב אותה, אני מזדהה עם חלק מהתחושה שעומדת מאחוריו.
אבל צריך לומר זאת בצורה ברורה: מבחינתי, זה איננו השיקול המכריע כעת. אנחנו נמצאים במאבק על הכיוון שאליו תלך מדינת ישראל. ובסופו של יום, בבחירות סופרים מעטפות. אני רוצה שכל אזרח בעל זכות בחירה שמאמין בישראל ליברלית, דמוקרטית ומשגשגת, ויכול להגיע להצביע - יעשה זאת.
אני גם לא מתבייש לומר שזו חלק מהאג'נדה שלי. בעיניי, זהו המאבק, והוא אינו מסתכם בשכנוע נקודתי של אזרחים להגיע לקלפי. מפעל חיי עוסק בהבאת כמה שיותר יהודים לישראל ובהפיכת המדינה לבית אטרקטיבי עבור יהדות התפוצות, ובפרט עבור יהודים ליברלים, משכילים ויצרניים שרוצים לבנות כאן את עתידם.
עולים בנתב"ג, השבוע | צילום: אלישע חנקין, משרד העלייה והקליטה
עלייה כזו יכולה לרענן את החברה הישראלית, לחזק את הכלכלה, את החוסן הלאומי ואת המרקם הערכי והדמוקרטי של המדינה. מבחינתי, אנחנו לא רק מבקשים להגדיל את מספר המצביעים בבחירות הקרובות. אנחנו מבקשים לבנות כאן כוח חברתי ופוליטי חדש לטווח הארוך.
ואני לא מתנצל על כך.
במאבק על דמותה של מדינת ישראל, כל מי שיכול להשפיע על עתידה צריך להיות חלק ממנו. אנחנו כאן כדי לנצח.
עוד כתבות בנושא
