נושא "בריחת המוחות" נוטה לעלות לעיתים תכופות בשיח הציבורי כאמצעי להפחדה ולהתרעה מפני שחיקת חוסנה של המדינה. כדי להעריך נכונה סוגיה זו, יש להידרש לשתי שאלות יסוד: ראשית, האם אכן קיימת תופעה של "בריחת מוחות"? ושנית, במידה והיא קיימת – האם היא אמנם מעוררת חשש כה עמוק?
עוד כתבות בנושא
נפתח בשאלה הראשונה. אכן, קיימת תופעה של ירידה מהארץ, ובאופן טבעי חלק מהעוזבים הם בעלי תארים מתקדמים (אם כי ספק אם עצם התואר מעיד בהכרח על היותם "מוחות", אך זו סוגיה נפרדת). הבעיה המרכזית בדיון על ה"ירידה" טמונה בהגדרות הלשכתיות והסטטיסטיות. כך למשל, לפי הגדרות הלמ"ס, אזרח שעזב את הארץ לשלושה חודשים מוגדר כמי שמהגר ממנה, בעוד שתושב חוזר מוגדר כעולה רק אם התגורר בישראל למעלה משלוש שנים.
קושי נוסף נובע מפירוט מספר היורדים במספרים מוחלטים ולא כשיעור מסך האוכלוסייה. בשנת 1990 מנתה אוכלוסיית ישראל כ-4.8 מיליון נפש, ואילו כיום חצתה את רף 10 המיליונים. בשנים 2010–2020 עמד הממוצע השנתי של היורדים על כ-60,000 איש. בשנים 2023–2026 עלה הממוצע לכ-90,000 איש בשנה – נתון שלכאורה נראה מבהיל. אולם בחינה של הנתונים כשיעור יחסי מתוך כלל האוכלוסייה מראה כי בשנים 2010–2020 ירדו מדי שנה כ-0.7% מהתושבים, ובשנים 2023–2026 עמד הנתון על כ-1% בשנה. מדובר בשינוי מתון למדי, בוודאי בהתחשב במצב המלחמה שבו שרויה המדינה.
אם נבחן את הדברים לפי אחוזים, הרי שבתקופת העלייה הראשונה והעלייה השנייה עמד אחוז היורדים על כ-40% – נתון מדאיג כשלעצמו. בקרב אנשי תנועת ביל"ו הידועים, שעל שמם נקראים רחובות ומוסדות רבים בישראל, הגיעה הירידה לכ-80%, ורק כ-8 עד 10 מתוכם נותרו בארץ.
הכי מעניין
תופעת הירידה, אם כן, ליוותה את המפעל הציוני מראשיתו. אך מה לגבי "בריחת המוחות"? אפשרויות התעסוקה בארץ עבור בעלי תארים מתקדמים אינן מעודדות במיוחד. מדי שנה מסיימים כ-2,000 חוקרים את תואר הדוקטור בישראל, אולם התחלופה הטבעית בסגל האקדמי מותירה באוניברסיטאות כ-200 תקנים בלבד בשנה. פירוש הדבר הוא שרק כ-10% ממקבלי התארים המתקדמים ימצאו משרה אקדמית בישראל. מה יעשו השאר? חלקם נשארים בארץ ופונים למסלולים מחוץ לעולם המחקר, וחלקם בוחרים להמשיך במחקר באוניברסיטאות מעבר לים.
השאלה היא האם 10% המצטיינים אכן נשארים בארץ. רובם אמנם נשארים, אך לא כולם. כשרכשתי את הכשרתי כפוסט-דוקטורנט ב-MIT לפני למעלה מ-40 שנה, אמר לי עמית ישראלי: "איננו אזרחים של מדינה מסוימת; המדע הוא מלכתנו, ועלינו ללכת למקום שבו נוכל לעסוק בו בצורה המיטבית". אותו חבר נשאר בארצות הברית עד היום. חבר אחר עבר לאוניברסיטה בארצות הברית משום ששם אין גיל פרישה בחוק, דבר המאפשר להמשיך ולעבוד ללא הגבלת גיל. כעשור לפני שהגיע לגיל הפרישה בישראל הוא ירד מהארץ, מתוך שאיפה "למות במשרד". מתוך 10 פרסי נובל במדעים שבהם זכו ישראלים (לא כולל שלושה פרסי שלום ואחד בספרות), שלושה ניתנו על מחקרים שבוצעו באוניברסיטאות בחוץ לארץ – כלומר כמעט 30% מבעלי ההישגים הגבוהים ביותר ירדו מהארץ.
מכאן ששאלת הירידה מהארץ – בין אם מדובר ב"מוח" ובין אם לאו – מוכרעת בסופו של דבר לפי העקרונות המנחים את חייו של האדם. כיהנתי כפרופסור מן המניין בעל קביעות ב-Georgia Tech, שהפקולטה שלה למדעי המחשב נחשבת מהטובות בעולם. ברגע שאשתי סיימה את התמחותה ברפואה דחופה, חזרנו לישראל. הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מקצועית, ארצות הברית הציעה לשנינו תנאים עדיפים. יתרה מזאת, כאדם דתי, האווירה הציבורית בישראל לא תמיד הייתה נוחה עבורי – למשל סביב מגבלות על תפילה במרחב הציבורי בתל אביב ביום כיפור וכדומה. זו לא הייתה בהכרח החברה היהודית האידיאלית. אף על פי כן, השיקול המכריע היה הרצון לתרום לעם ולארץ.
כמאמר הברייתא במסכת כתובות (קי:): "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל; שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה". כלומר, ערך הישיבה בארץ ישראל – אף אם הסביבה, התרבות והשכנים אינם לפי רוחנו – עולה על הנוחות הרעיונית והחומרית שבגולה.
המסקנה היא כי תמיד היו ותמיד יהיו יורדים, בין אם הם מוגדרים כ"מוחות" ובין אם לא, ולכולם נימוקים משלהם. לעיתים אחוז היורדים היה מדאיג מאוד (כמו שיעור של 40% בעלייה הראשונה והשנייה), ולעיתים מתון בהרבה (כ-1% כיום). במקביל, תמיד קיימת גם תנועת עלייה. דווקא כיום, האנטישמיות הגואה בעולם מניעה יהודים רבים לעלות לישראל; בשנתיים האחרונות לבדן עלו כ-1,000 רופאים ורופאות.
עוד כתבות בנושא
גם אם 30% מבעלי התארים והחוקרים יבחרו לעזוב, 70% הנותרים ימשיכו לבנות ולבסס את המפעל הציוני. לפיכך, מי שחש כי מסיבות חומריות, מדעיות, אידיאולוגיות או אחרות ברצונו לעזוב את הארץ – שיילך לדרכו. מוטב שלא ירפה את ידי העם העוסק במלאכה. אנו הנשארים נמשיך לפעול למען עם ישראל, ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.