אחד הדיונים החשובים בתולדות המדינה הפך למלחמת תרבות יצרית. חודשים ארוכים מוגש לציבור נרטיב פשוט: הציבור החרדי מסרב להתגייס, דבר לא משתנה, ומי שטוען אחרת הוא תמים. זה נרטיב חזק, אך לא שלם - לא מפני שמספיק חרדים משרתים, אלא מפני שהציבור נחשף שוב ושוב רק לצד אחד של התמונה הגדולה.

כמי שמלווים מקרוב את המהפכה השקטה של גיוס החרדים לצה"ל, שותפי שמאי סיסקינד ואני רואים לנכון לומר את האמת כולה.

צברנו יחד יותר מאלף ימי מילואים מאז 7 באוקטובר. אנחנו מבינים עד העצם את השחיקה של משרתי המילואים, ומסכימים לחלוטין שישראל זקוקה ליותר כתפיים מתחת לאלונקה. על זה אין מחלוקת.

אלא שלרוב הישראלים מעולם לא נאמר שמאז 7 באוקטובר אלפי גברים חרדים פנו מיוזמתם ללשכות הגיוס עוד לפני שקיבלו צו ראשון. רבים מהם נתקלו במגבלות דרקוניות, בחסמים בירוקרטיים או במדיניות מיושנת שסגרה בפניהם את הדלת.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם על העבודה הבלתי פוסקת של קצינים, רבנים, מנהיגי קהילה ויזמים לבניית מסגרות שירות ייעודיות. כנראה לא נחשפתם למערכת ההולכת ומתרחבת של יוזמות שטח - ממסגרת כמו "קודקוד" דרך מסלולים טכנולוגיים כמו "יואב" ו"עתידים", ועד מסלולי לחימה בחיל האוויר וביבשה. כולן יוזמות שמביאות עוד ועוד חרדים למאמץ הביטחוני.

רק בשבוע שעבר התבשרנו בצער רב על פטירתו של הרב ינקי פרבר, חסיד בעלז בן 32, שפעל במסירות והביא לאורך השנים מאות חיילים חסידיים למסגרת השירות "מעלות צור". פועלו השקט ממחיש עד כמה קיימים בתוך החברה החרדית אנשים שפועלים יום־יום כדי לבנות גשרים ולהרחיב את מעגל המשרתים.

קחו לדוגמה את מסלול שלב ב'. מאז המלחמה כמה תוכניות ניסיוניות הרחיבו את המסגרת והציעו הכשרה למשרתים חרדים. הייתה לנו הזכות לראות מקרוב את המהפכה הזאת ולסייע במידה צנועה למאמצים הכבירים של אוגדה 99 לגייס חרדים לשלב ב'. בשנה האחרונה הצליחה האוגדה לגייס יותר מ־450 חרדים לתפקידי לחימה ותומכי לחימה - אחד מסיפורי ההצלחה המרשימים והפחות מוכרים.

צפינו במאות גברים נלהבים שנרשמו ברגע שניתנה להם הזדמנות אמיתית לשרת. זרם המועמדים לא פסק, ואז חלק ניכר מתוכניות שלב ב' פשוט נעצרו. הסיבה? מגבלות תקציב, לוגיסטיקה, ועיוורון של גורמי מדיניות שסירבו להכיר במודל שאינו שגרתי ולהרחיב אותו.

איך הגענו לפער כזה בין המציאות בשטח לתודעה? הפוליטיקה והתקשורת מתגמלות עימות. תהליך איטי של בניית אמון בין מפקדי צה"ל להנהגה הרבנית לא הופך לכותרת ראשית, אבל תמונה של מפגינים חרדים שרועים על הכביש תמיד כן. הסיפור הרועש מנצח, והציבור נותר עם הרושם שאין סיכוי לגשר על הפער.

אם הציבור משוכנע ששינוי הוא בלתי אפשרי, פחות מנהיגים ישקיעו הון פוליטי במימושו. אם הקהילה החרדית משוכנעת שכל ניסיון לשותפות ייענה בביטול - פחות צעירים ייקחו את הסיכון החברתי להתגייס.

השאלה אינה אם הציבור החרדי צריך להיות חלק מהמאמץ. הוא חייב לעשות זאת. השאלה היא אם אנחנו מוכנים להכיר בהתקדמות שמתחוללת ולעודד מודלים מנצחים.

האויבים שלנו לא מבחינים בין חילוני לדתי, והטיל לא שואל למי הצבעת. יש היום יותר חרדים המוכנים לתרום, ובמידה רבה השינוי כבר קרה. נותר לנו רק לזהות אותו, לעודד אותו, ולתת לו לנצח.