לפני שנים אחדות הגעתי לשידור החודשי שלי בגלי צה"ל עם חברה טובה. זה היה מוצאי שבת של סוף שנת הלימודים, וסיפרתי לה שאני לחוצה מאוד כי עוד רגע יולי־אוגוסט ואיך צולחים את החודשיים האלה. והיא, בת גילי, אם לילדים קצת יותר גדולים, חייכה בשלווה והבטיחה "זה יעבור". לא הספקתי לשאול איך זה קורה, הרי לוח השנה וחוקי המדינה אינם משתנים. אבל כבר שמנו על עצמנו אוזניות, והאות החל להתנגן. ראיַינו את האורחים, השמענו שירים שבחרנו מראש, ובחלוף השעה שאלתי אותה מה שזמזם לי כל העת ברקע: איך יכול להיות שהחופש הגדול כבר לא מלחיץ אותך? היא שוב חייכה ורק אמרה, את תראי, זה יבוא.

אני בת לשני הורים מורים, שלא שלחו אותנו לקייטנות אלא אם התחנַנו כי רצינו להיות כמו כולם. אגב, כשהיינו כמו כולם גילינו שזה לא גליק גדול. ההורים שלי חשבו שהכי כיף להיות ביחד. מצד אחד, הם לא הרגישו האחראים הבלעדיים לבידור שלנו, וזה היה בסדר גמור להשתעמם, לריב ולטפס על הקירות. מצד שני, בכל שבוע היה טיול בארץ ופעמיים ים, והם היו מספיק פנויים למשחקי קופסה ולהכין ולהגיש ארוחת צהריים משפחתית חמה. החופש הגדול היה תקופת מנוחה וריענון לכולנו.

מצוידת בזיכרונות הילדות האלה, נישאתי והקמתי את המשפחה שלי, מביטה על החופש הגדול כמשאת נפש. זמן לריסטארט ולבילוי משפחתי. נהגנו לשבת עם הילדים ולקבוע יעדים מראש, לסמן איתם משאלות ושאיפות לכיף, ללימוד תורה ולשרטוט כללים מוסכמים.

בכל טרום־קיץ הייתי קונה מיליון חומרי יצירה כי בטוח נשתמש בהם, מחטטת באתרי אינטרנט כדי למצוא מרכזי מבקרים חינמיים ולתפוס מקום, חופרת כדי למצוא הופעות טובות אבל לא יקרות שיעסיקו אותם וגם יעניקו להם חוויות. הייתי בונה לעצמי ערמות של מגדלים באוויר, כי אין כמו החופש. אבל אז, מדי שנה, בלי שום עקומת למידה, כל התכנונים היו מתרסקים בקול רעש גדול אל הדד־ליינים שלי ואל העבודה של בעלי. אנחנו לא בחרנו לעסוק בהוראה, ובקיצים שילמנו את התשלום הגבוה ביותר על הבחירה הזאת: התסכול.

בכל שנה גיליתי מחדש שגם אם נניח על הלוח את הקייטנות, את החופשה המשפחתית הקטנה שלנו, פלוס קייטנת סבא וסבתא הבאמת מדהימה, עדיין יישארו יותר מדי ימים של כלום. כלומר, כלום להם ועבודה לנו. התכנונים לימי כיף ובילויים משותפים התגלו ככמעט בלתי אפשריים לביצוע, כי העבודה ממשיכה כרגיל. שחררתי את השיעמום וגם את זמן המסך, אבל זה לא הספיק.

לאט לאט הפך החופש ממשאת נפש להר גבוה, לחודשיים מלחיצים, מלאי ג'ינגולים, שלא לומר עצבים, עם עבודה שנמשכת עד אמצע הלילה כי ביום הלכנו בכל זאת לאיזו הצגה או סתם שיחקנו ביחד. במשך שנים הייתי מסתכלת על הפער הלא נורמלי בין מספר ימי החופשה של הילדים למספר ימי החופשה של השוק החופשי. חודשיים זה יותר מדי (שלא לדבר על 70 יום), וימי החופשה הדלים של השוק החופשי הם בדיחה עצובה. לא אהבתי את השיח ההורי שכעס על כך שהילדים בבית – אנחנו הבאנו אותם לעולם, וזמן משותף הוא זכות והזדמנות – אבל הבנתי והרגשתי את חוסר האונים.

והנה, השבוע עברנו את קו האמצע של החופש הגדול, ופתאום הבנתי שמשהו קרה. זו הפעם הראשונה שלא רשמתי אף אחד לקייטנה, ופעם ראשונה שאני לא חברה בהתארגנות של קייטנת הורים. אפילו קייטנת סבא וסבתא כבר אין, ועדיין לא הרגשתי איך עברנו חצי חופש גדול. הילדים גדלו כמו שחברה שלי הבטיחה, והחופש הגדול כבר לא מלחיץ, אפילו יש צביטונת של פספוס.

כן, לוח הקיץ עוד תלוי בתפארתו על הקיר, הבית מבולגן כמובן יותר מהרגיל, הכביסה שוב נערמת והקניות הכפילו את עצמן כבכל קיץ, אבל הקטנים שלי, כך מתברר, כבר מעסיקים את עצמם נהדר, נוסעים וחוזרים, וים־בריכה־חברים־כינרת. החשש מהתקופה הזאת חלף.

אני לא מהאימהות שחיכו שהילדים שלהן יגדלו. תמיד שמחתי על הכאן והעכשיו גם בימים הכי עייפים או עצבניים של הבית, אבל על הלחץ ההוא אני לא אתרפק. לְמה כן אתגעגע? לביחד, לחוויות המשפחתיות, לכיף עם הילדים. וכן, אני זוכרת טוב מאוד שהיו גם כעסים, זה הרי חלק מעסקת החבילה. ילדים שבאים והולכים ומנהלים סדר יום משלהם זה נהדר, אבל לפעמים מתחשק לי לנעוץ זמן משותף ביומן ולעשות לנו יום כזה. אף אחד לא יזרום איתי על יצירה בגבס או צביעת תיבת אוצר כמו פעם, אבל אפשר גם סתם לשוטט בטיילת של ראשון בשעות הערב. נראה אם מישהו מהם יפנה לי קצת זמן.

ואף שכבר עברתי את השלב, אני עדיין אחשוב על זה שחייבים לצמצם את הפער בין ימי החופשה של ההורים לאלו של הילדים, לתת יותר חופשה לעובדים ופחות חופש גדול לילדים, כי זה יותר מדי בשבילם. אני עדיין אמשיך לחשוב על הזוגות הצעירים ממני שצריכים להמציא מסגרות אד־הוק ולתמרן בין בייביסיטריות, הורים, חברים וקייטנה שמקיימות ילדות בכיתה ד', כי זה מה שנשאר. הלב במיוחד עם משפחות המילואים, שעבורן החופש הגדול הוא אתגר כפול או משולש. חברים, זה יעבור. גם אני לא האמנתי, ואם רק תצליחו לרגע לעצום את העיניים כשאתם בגינה או בבריכה ולזקק מתוך הלחץ את הרגע הזה של הביחד, הרווחתם.

אני כבר מביטה קדימה ומצדיעה לסבים ולסבתות. אלה שלקחו את החופש הגדול של הנכדים כפרויקט, ומדי שנה מוציאים כסף, כוחות וזמן על הצאצאים, מאפשרים גיבוש בין־דורי ומרווח נשימה להורים העובדים. אני מודה להורים שלי שבכל קיץ שִעבּדו את כל אוגוסט שלהם לנכדים. בכל שבוע לקחו באהבה נכדים מילד אחר, וכך אפשרו לכולנו לסמן וי על עוד שבוע. אני מעריכה כל־כך את הסבלנות והיצירתיות, המאמץ והאהבה, ומקווה שאצליח להיות כזאת סבתא. לו יהי.

Ofralax@gmail.com