האירוע שבו שר הביטחון ישראל כ"ץ הכריז בשידור חי על זהות מחליפו של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט איננו עוד מריבה מכוערת בין שר לאלוף, וגם לא פרק נוסף בסדרת הריאליטי "מי יותר ימין". מדובר באירוע חמור בהרבה, משום שהוא נוגע באחד הגבולות החשובים ביותר במדינה דמוקרטית: הגבול שבין קביעת מדיניות בידי הדרג הנבחר, ובין הפעלת סמכויות אכיפה כלפי אדם מסוים.
לשר הביטחון יש לא רק זכות אלא חובה לקבוע מדיניות. מצופה ממנו להורות לצה"ל לפעול בתקיפות נגד טרור, לנסח את תפיסת ההגנה ביהודה ושומרון, להגדיר סדרי עדיפויות, לדרוש הגנה טובה יותר על היישובים ולתבוע מהמפקדים תוצאות. בתחום המלחמה באויב, הממשלה היא הריבון. אבל כאשר הצבא או השב"כ מפעילים כוח כלפי אזרחים או תושבים מסוימים, התמונה משתנה. כאן לא שואלים כמה אוגדות להפעיל אלא אם אדם פלוני ייעצר, יורחק מביתו או יוגבל בתנועתו. זו כבר פעולת אכיפה אזרחית מובהקת, שכל עוד לא הוחלה ריבונות ביו"ש היא מסורה לאלוף הפיקוד.
ישראל כ"ץ | צילום: אורן בן חקון, פלאש 90
דווקא מפני שמדובר בכלים חריפים, לעיתים על בסיס חומר חסוי, ההכרעה הפרטנית חייבת להישאר בידי הגורם שהחוק הסמיך לכך, תחת פיקוח וביקורת. ההבחנה הזאת אינה המצאה שמאלנית שנרקחה במרתפי קרן וקסנר. היא נועדה למנוע מהממשלה להפוך את מנגנוני הכוח של המדינה לזרוע מפלגתית. השר קובע מדיניות, יעדים וסדרי עדיפויות; אסור לו לפעול בעניינו של חשוד ספציפי, להכתיב את תוכן הצו, או לרמוז למפקד שהכוכב הבא על הכתף תלוי במידת ההתלהבות שבה יבצע את מאוויי הפאנליסטים באולפן.
הכי מעניין
מכאן נובעת חומרת המסר שנשלח לכל קצין בכיר. גם אם כ"ץ לא אמר במפורש שבלוט ישלם על החלטתו במקרה מסוים, המסר לכל אלוף, ניצב וראש אגף ברור: החלטה אכיפתית שאינה מוצאת חן בעיני השר, עלולה להשפיע על הקידום שלו. אין צורך בשיחת טלפון שבה השר אומר "תעצור את פלוני" או "שחרר את אלמוני". די בכך שהמערכת תבין מי קוּדם ומי הושפל בשידור חי. מרגע שהמסר נקלט, הצנזורה הפוליטית עוברת לגור בתוך הראש. הקצין כבר לא ישאל מה אומר החוק ומה מלמד המודיעין אלא מה יגידו הפטריוטים בערב, מה יהיה היקף הצונאמי שיחטוף בטוויטר, וכמה מהר יהפוך מגיבור ישראל ל"משת"פ של הדיפ־סטייט".
ההתנהלות הזאת פוגעת בימין. כי המבחן האמיתי להתנהלות הזו איננו מה התוצאה כאשר השר הוא ישראל כ"ץ. המבחן הוא מה יקרה כאשר שר הביטחון יהיה יאיר גולן, והאזרח יהיה תושב יצהר או רב שמואשם בהסתה. מי שמעניק היום לשר סמכות מעשית להכריח אלוף לבטל צו, מעניק לו מחר את הכוח לומר למי להוציא צו. אי אפשר לבנות שיטה חוקתית שבה התערבות פוליטית מותרת כשהיא מגינה על אנשים "משלנו", ונעשית הפיכה משטרית כשהיא מופנית נגדנו. הסמכות אינה מתפקדת לפי כרטיס חבר. היא נשארת במשרד וממתינה בסבלנות לשר הבא.
גם מדיניות של הפסקה קטגורית של מעצרים מנהליים ליהודים סובלת מאותו כשל. שר ביטחון רשאי לקבוע שמעצר מנהלי הוא כלי קיצוני, שיש להשתמש בו במשורה ורק לאחר בחינה מחמירה. הוא יכול לדרוש שכל תיק יעבור שבע עיניים, שלוש ועדות, שני יועצים וזכות ערעור. זו מדיניות לגיטימית. אבל אמירה שלפיה ליהודים לא ולפלסטינים כן אינה מדיניות מצמצמת, אלא הבחנה קבוצתית. היא מחלישה את הטענה שהמעצר נובע ממסוכנות אישית, חושפת את ישראל לטענה של אכיפה בררנית ולסנקציות בינלאומיות, ועלולה לסכן את היכולת להשתמש במעצר מנהלי גם נגד מחבלים מסוכנים. הדרך להגן על מתיישבים אינה להחליף שיקול דעת מקצועי בתעודת זהות, אלא להתעקש על ראיות, מידתיות וביקורת בכל מקרה לגופו.
האירוניה היא שכל הרעל הזה מופנה אל אבי בלוט. אנחנו המתנחלים יודעים היטב שממלחמת ששת הימים ועד היום קשה להיזכר באלוף פיקוד שקידם בעוצמה ואפקטיביות כאלה את שני היעדים החשובים ביותר למדינת ישראל באזורי לב הארץ - ביעור הטרור וחיזוק ההתיישבות. את המהפכה בקיני הצרעות של ג'נין, טול־כרם ונור א־שמס מכירים כולם; את מה שבלוט עושה בהתיישבות מכירים פחות.
באחד מימי שישי האחרונים עליתי עם בני על האופנוע ורכבנו לעומק מדבר יהודה. אי־שם בישימון מצאנו חווה חקלאית חדשה של צעיר מקריית־ארבע, בוגר השייטת, שהחליט להקים בית ספר למקצועות הבנייה לנוער גבעות שנשר ממסגרות. המפגש איתו ריגש אותי: גם התיישבות, גם חינוך וגם בלימת ההשתלטות הפלסטינית על המדבר.
שאלתי את החלוץ איך הוא מממן את הפרויקט. "אבי בלוט קיבל החלטה להעניק לכל חווה שקמה בתיאום עם הרשויות שני תקני מילואים", הוא אומר, "ואני למעשה במילואים עכשיו". גם בצלאל סמוטריץ' יתקשה למצוא בהיסטוריה אלוף פיקוד שהלך רחוק יותר למען ההתיישבות. אז איך אדם כזה הופך לאויב העם? פשוט מאוד: הפטריוטים לא מתעניינים בערכים, אלא בשמירה קנאית על הצד שעליו מרוחה החמאה השלטונית.
ברכת השבח
קו ישיר מחבר בין האמבוש שחטף בלוט למתקפה נגד השופט נעם סולברג. יו"ר ועדת הבחירות החליט השבוע כי חברי ועדות קלפי ומשקיפים מטעם מפלגות לא ידווחו בזמן אמת למפלגותיהם מי כבר הגיע להצביע. בתוך דקות הוא הוכרז כמי שפוגע בדמוקרטיה, בקשישים, בחולים, בבעלי מוגבלויות, בימין, ואולי גם במחירי הקוטג'. השר שלמה קרעי קבע שסולברג מיישר קו עם המדיניות של גלי בהרב־מיארה, ולכן הוא לא יאפשר להחלטה להיות מיושמת ו"המידע יושג בכל דרך". יעקב ברדוגו צוטט כאומר ש"האיש מאלון־שבות רוצה להנדס, ולא בפעם הראשונה, את תוצאות הבחירות". פעילי רשת השלימו את הזובור ותקפו את סולברג בטענה שהוא "עושה ככל יכולתו לפגוע בימין".
פעם אחר פעם מתברר שהקואליציה הנוכחית לא מחפשת משרתי ציבור ימניים, לאומיים או שמרנים. היא מחפשת צייתנים כנועים המתיישרים במאה אחוז עם האינטרס הפוליטי הנוכחי של הלשכה. סולברג, מתנחל ושופט שמרן, הפך לשמאלן ברגע שפסק אחרת ממה שמתאים ליועצי רה"מ. בלוט, בן הציונות הדתית ומפקד שקידם את ההתיישבות, הפך לחשוד ברגע שלא הצדיע למסך. גם אני זכיתי לאחרונה להיכלל ברשימות השחורות הללו, בגלל שתי כתבות שפרסמתי ב־2019 על משפט נתניהו ובגלל ההרגל המגונה לבחון כל אירוע משפטי לגופו. בעולם החדש העובדות פחות חשובות, רק הנאמנות.
כשהטלפון שלי התמלא בהפניות המציגות אותי כאויב האומה, נכנסתי ערב אחד מתוך סקרנות לצפות בפאנל אקראי בערוץ 14. ישבו בו כשבעה אנשים. הראשון פתח: "אני רוצה לשבח את מנהיגותו של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו", ואז עבר לנושא אחר. השנייה הסבירה ש"חמור בעיניי שלא מדברים מספיק על תרומתו העצומה של ראש הממשלה נתניהו לביטחון ישראל", וגם היא המשיכה לנושא אחר. השלישי התריע מפני "מכונת הרעל שמנסה למחוק את מורשתו של נתניהו", ולאחר שיצא ידי חובת הברכה פנה לדיון.
הלסת שלי נשמטה. מה נהיה פה? קוריאה הצפונית, טורקיה של ארדואן, רוסיה של פוטין? אתה לא יכול לפתוח את הפה בערוץ בלי ברכה ראשונה וברכה אחרונה? גם ביביסטים שהם חילונים גמורים, פוסקים כמו השולחן ערוך שאם שכחת לברך אתה חייב לחזור לתחילת התפילה? כולם מאמינים שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על שנהנה מהעולם הזה בלי ברכה למנהיג? עזבו ימין ושמאל, הניוון המוחלט של שריר הביקורת העצמית הוא התכונה הכי לא ישראלית שיש. אפילו בימי מפא"י העליזים הקפידו חברי מפלגת השלטון לבקר את מי שאמר וקמה מדינת ישראל.
הבעיה איננה עצם התמיכה בנתניהו. אפשר לחשוב שהוא ראש ממשלה מוכשר, מדינאי חשוב ואפילו מנהיג היסטורי, ועדיין לשמור לעצמך כמה תאי מוח שאינם משועבדים לדף המסרים. הבעיה מתחילה כאשר הנאמנות לאדם מחליפה את הנאמנות למדיניות. לכן ינון מגל יכול להפוך לדמות הלא חרדית הפופולרית ביותר במגזר החרדי, בזכות דף המסרים שלו שכולל תובנה גאונית אחת – הקריאה לגיוס חרדים היא מזימה להפלת שלטון הימין. כאילו לא היה שבעה באוקטובר, כאילו המילואימניקים אינם נשחקים עד דק, וכאילו מדינה שנלחמת בשבע חזיתות יכולה לשרוד עם צבא קטן.
אילו היה אות רדיו מקשר בין חללית ערוץ 14 למדינת ישראל, מגל היה מדבר על אחריות לאומית, צבא חזק, חלוקת נטל הוגנת וחשיבות הנשיאה בעול לשם הבטחת הישרדותה של מדינה יהודית מוקפת אויבים. אבל כאשר השאלה היחידה היא מה מחזק את שלטון נתניהו השבוע, המדיניות הופכת לבדיחה. מי שמשרת את המנהיג הוא ימין, ומי שמקשה עליו הוא שמאל, גם אם הראשון מחליש את הצבא והשני מחזק את ההתיישבות.
במשך שנים ביקש הימין להשיב את הסמכות לנבחרי הציבור. זו דרישה מוצדקת, כל עוד משמעותה היא שהממשלה קובעת מדיניות ונושאת באחריות לתוצאות. אבל משילות אינה בעלות פרטית על המשטרה, השב"כ והצבא. שלטון נבחר שקובע יעדים הוא דמוקרטיה; שלטון שמסמן לגופי האכיפה את מי לרדוף, את מי להציל ואיזה קצין ישלם בקריירה על החלטה פרטנית, הוא משהו אחר לגמרי. כשהבייס משתלט על האכיפה הוא זוכה אולי לכמה דקות מתוקות של נקמה באולפן, אבל המחנה הלאומי כולו מאבד את הזכות המוסרית לטעון שהוא מבטא את שלטון העם, בידי העם ולמען העם.
עוד כתבות בנושא
