נפתח בעובדת יסוד: אין כיום שום אזרח בעולם הדמוקרטי שנדרש לשבריר ממה שנותן למדינה לוחם בצבא היבשה הישראלי. מדובר בציבור המנוצל ביותר בישראל, עם העבודה הקשה וכפוית הטובה ביותר. הלוחמים זוכים לזלזול והזנחה מחפירה בכל פרמטר אזרחי וצבאי רלוונטי (הכשרה, ציוד, לוגיסטיקה, משימות, הטבות). אחרי שישתחררו, הם נדרשים לעשרות שנות מילואים בתנאים דומים. אין אזרחים במדינה מערבית כלשהי שיהיו מוכנים לסבול את מה שעוברים לוחמי צבא היבשה מצד הפיקוד הבכיר והדרג הפוליטי.
באופן כללי, צבאות לוחמים חווים לא פעם מרי ואי־ציות. כך היה בצבאות השכירים של העידן הטרום־דמוקרטי, וכך קורה בצבאות חובה לאומיים מודרניים. דוגמה עדכנית היא המרד בחטיבה 123 האוקראינית ב־2024. המידע מעורפל, אבל הדיווחים מספרים על גדוד שנטש עמדות בקרב, ויומיים לאחר מכן כמאה חיילים מגדוד אחר מחו בזעם ונפקדו.
חיילי גבעתי חוזרים לבסיס לאחר המרד בשבוע שעבר | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
רוב מדינות אירופה לא חוו מלחמות קיומיות מאז מלחמת העולם השנייה, אבל אם נשוב לאחור, נמצא דוגמאות לאינספור לאי־ציות; מ"מרד הכבשים" הנרחב בצבא הצרפתי ב־1917, ועד למרד סלרנו ב־1943, שבו 192 ותיקי מלחמה אנגלים סירבו להצבותיהם החדשות. בווייטנאם הגיע הצבא האמריקני לכדי קריסה, שכללה ניסיונות רצח של מפקדים ותופעות נרחבות ביותר של אי־ציות ועבריינות.
הכי מעניין
מכאן עולה שאם יש משהו להתפלא עליו, אין זו העובדה שמדי כמה שנים צץ מרי בצבא היבשה – כפי שקרה בגבעתי בשבוע שעבר – אלא נדירוּת המקרים הללו, במיוחד לנוכח שלוש שנות המלחמה, שבה הלוחמים נדרשים לתת הרבה יותר, אבל לא ממש מקבלים יותר (מלבד ימי מילואים בעתידם).
אחת הבעיות הקשות בצה"ל היא האמונה שהתרופפות במשמעת – שניכרת לרוחב הצבא הלוחם – היא בעיית משמעת, ולכן הטיפול בה הוא יותר משמעת. בפועל מדובר בתוצאה שנובעת מסיבות יסודיות הרבה יותר. נמנה שלוש מרכזיות.
הסיבה הראשונה לשחיקה המשמעתית היא השחיקה המבצעית. משימות ארוכות בסביבת קרב מחוללות תופעות נפשיות ופיזיולוגיות מתמשכות. זו לא עייפות או לאות, שמנוחה קצרה פותרת; מערכת ההתמודדות הגופנית לאירועי מצוקה (ציר HPA) מגיבה על דחק המלחמה בייצור מוגבר של הורמונים שמסייעים לתפקוד במצבי לחץ (אדרנלין וקורטיזול), שנמשך לאורך חודשים ואפילו שנים אחרי המלחמה.
המערכת הגופנית של החייל מתכיילת לזיהוי ותגובה לסכנות, והתעלמות מדברים אחרים. מהצד נראה שהחייל שחוזר מהמלחמה אדיש ומזניח דברים בסיסיים – כמו היגיינה אישית, משפחה, קל וחומר נוהלי משמעת – אבל למעשה הוא ממשיך את התגובה ההישרדותית ההכרחית לתנאי הקרב, ויחלוף לא מעט זמן עד שהפיזיולוגיה שלו תתייצב בחזרה.
מפקדי הצבא מפרשים את המצב הזה כ"בעיית משמעת", והולכים לפתרון היחיד שהם מכירים: ענישה והקפדה יתרה. זה בערך כמו לטפל בכאב ראש באמצעות חבטות בראש. הלוחם שחוזר מאזור המלחמה לא מבין מדוע הוא נענש על דברים שכל הווייתו משדרת שהם טפלים ומיותרים. הוא חווה זאת כהתעללות; אחרי שנלחם בהקרבה ומסירות, זה היחס שהוא זוכה לו. מדובר בשגיאה פיקודית, מקצועית ואנושית.
הנקודה השנייה היא אופי המשימות המבצעיות. כאן לא מדובר במשך, אלא בתחושת החייל שמתייחסים אליו כאל משאב זמין, זול, נגיש וקל לשימוש. פה לא המשך קובע, אלא האיכות. זהו ההבדל בין לחימה בעצימות גבוהה לבין פעילות אבטחת גבולות בתנאים גרועים, עם אינספור חוסרים ומגבלות. כשהמשימות משלבות סיכון וחוסר תוחלת, כשנראה לחיילים שהן תוצאה של חוסר מקצועיות ואכפתיות, מתקבל משבר אמון ומוטיבציה.
הנקודה השלישית היא מנהיגות. הקשר בין חיילים למפקדיהם נקרא, בעגה המקצועית, "לכידות אנכית". צה"ל נחשב בעבר לבעל לכידות אנכית מצוינת. מימי בן־גוריון שדרש שהמפקד "יתייחס לפקוד שלו כאל בנו", ועד דור הקצינים בני גילי, שלמדו ש"מדרג הלויאליות" הוא קודם כול המשימה, אחר כך חייליהם, ובסוף מפקדיהם.
מסיבות שונות הגישה הזו השתנתה. צה"ל מעודד את הקצונה להפוך למעין שכבה נפרדת מהחיילים, ומשדר לקציניו שהם "צבא מקצועי", בעוד לוחמי צבא היבשה הם "צבא העם" (ביטוי שנאמר בזלזול), כלומר קבוצה לא איכותית ולא מקצועית.
לגישה הזו השלכות חמורות על אופי הפיקוד. המחקר מראה בעקביות שחיילים רוצים שמפקדיהם יפגינו שתי תכונות עיקריות: מקצועיות צבאית ואכפתיות אנושית כלפיהם. מפקד כזה עולה בדרגה החשובה ביותר: ממפקד למנהיג, כלומר, ממי שחייליו מצייתים לו בגלל הדרגה והסמכות הפורמלית, למי שזוכה באמון בזכות אישיותו, החלטותיו ופעולותיו. במחקר זהו ההבדל בין פיקוד מבוסס משמעת לפיקוד מבוסס יראת כבוד, כלומר הערכה ואף הערצה מצד הפקודים.
בצה"ל התקבעה בימינו הגישה שלפיה פיקוד הוא בעיקר משמעת, והיבטי המנהיגות מוזנחים. זהו עוד כשל מקצועי. האמת הזו הייתה ברורה למצביאים הדגולים. כך למשל הדוכס ממרלבורו, ג'ון צ'רצ'יל, מצביא מוכשר ביותר מתחילת המאה ה־18, שכונה בחיבה בפי חייליו השכירים "הרב"ט ג'ון", בשל דאגתו המופגנת לרווחתם (רק לדמיין איך יגיב מג"ד בגבעתי אם יגלה שחייליו קוראים לרמטכ"ל "הרב"ט אייל"). או נפוליאון, שכתב פעם לאחיו ג'רום, שיצא למסע מלחמה ברהבתנות: "אומנם אתה מלך ואחי־הקיסר, אולם... במלחמה צריך אדם להתחיל כחייל, להמשיך כחייל ולגמור כחייל. לא שרים, לא נספחים זרים, לא טקסים. מלחמה פירושה חניה בשדה בראש הצבא".
הסיפורים והדוגמאות עוד רבים ויפים, וגם צה"ל הכיר מנהיגים שכאלה. מי שאיננו מפקד גרידא, אלא מנהיג, זוכה לציות לא מתוך משמעת אלא מאמון והערצה, וזו דרך הרבה יותר בטוחה להצלחה צבאית ולכידות – משום שהמשמעת חשובה, אבל כשהיא לעצמה היא פריכה, מאחר ששום עונש לא מפחיד יותר מהקרב. מנהיגות מתחילה באהבת החיילים, הבנת נקודת מבטם, אתגריהם וצורכיהם, ונמשכת בהתחשבות ומציאת פתרונות; ודאי שלא בשיעור הצה"לי, שלפיו בעיות פיקודיות נפתרות בשוט.
דור הלוחמים הנוכחי בצבא היבשה נושא בנטל הכבד ביותר מִקום המדינה. הטבותיו עלובות, הוא נשחק במשימות מוזרות ובלתי נגמרות, והפיקוד הבכיר שלו דוגמטי, לא מקצועי, מזלזל ומרוחק. כדי לשקם את צבא היבשה נצטרך קודם לשקם את תפיסות הפיקוד בצה"ל, ולייצר דור מפקדים שאינם בירוקרטים מערכתיים וטכנוקרטים של משמעת, אלא מנהיגים.
עוד כתבות בנושא
