אתם יודעים, אני חושב שהדבר הכי מטורף בחיים האלה זה שבני אדם משתנים. בעצם אני חוזר בי. הדבר הכי מטורף בחיים האלה זה שהחיים פועמים. שבכל לימון יש גרעינים, וכל גרעין יכול להפוך לעץ לימון ענקי, שיביא לימונים, שיהפכו לעצים. וזה לא רק בלימון, זה בהכול, החיים פועמים, כל הזמן, חתולות ממליטות גורים קטנטנים, וציפורים מטילות ביצים בקינים, ונשים אמיצות צועקות בחדרי לידה ומביאות לעולם בני אדם קטנים, רכים, ורדרדים ומתוקים וחיים. זה הדבר הכי מטורף בעולם, שיש כאן חיים, שהעצים, והחיות, ואנחנו. הזרע הופך לשתיל, שהופך לאילן, שהופך לעץ גדול, החתלתול הקטן הופך לחתול, והתינוק הקטן, שכל היום ישן, הופך לגבר מקריח בן ארבעים שכותב טורים בעיתונים.

החיים פועמים, זה הדבר הכי מטורף. אבל הדבר השני הכי מטורף הוא שבני אדם משתנים. מה שהיה הוא לא מה שיהיה, ומה שנעשה הוא לא מה שייעשה, ויש הרבה דברים חדשים תחת השמש. יש לי תינוקת מתוקה בבית, היא בדיוק הגיעה לגיל המושלם - שנתיים וחצי! היא מדברת בלי סוף, וכל מילה שלה יותר מתוקה מהמילה שקדמה לה. והיא כבר הולכת, ורצה, ומציירת, ומתקלחת, והיא מבינה הכול, ואפשר לדבר איתה על הכול, והעיניים שלה טובות וצוחקות, והיא אוהבת את שיזינג ואותי, והיא אוהבת את האחים הגדולים שלה, את חיה ואת נח המתוקים, והיא אוהבת את החיים.

אבל בזמן האחרון, בימים האחרונים, רוני עוברת משבר קיומי, משבר אמיתי של ממש. היא משתנה, והשינוי הזה מטלטל את כל קיומה, והוא מטלטל גם אותי. ובמה דברים אמורים. רוני נגמלת בימים אלה מחיתולים. היא לומדת, בהתרגשות ובקושי רב, לעשות פיפי וקקי בשירותים. זה משהו מאוד מרגש, ומאוד חשוב, ומאוד חסכוני! חיתולים זה דבר יקר. אבל השינוי הזה כרוך בהמון כאב. רוני התחילה בימים האחרונים לצרוח, לשכב על הרצפה ולצרוח. ככה, סתם, משום מקום. היא צורחת, ושום דבר לא מרגיע אותה. היא לא רוצה לשתות, ולא רוצה לאכול, ולא רוצה שנרים אותה, ולא רוצה חיבוקים וליטופים, היא פשוט רוצה לשכב על הרצפה ולצרוח. ואני מביט בה ומבין ברגע – היא צורחת כי קשה לה עם השינויים המטורפים שהיא עוברת עכשיו. כי הגמילה מחיתולים היא לא השינוי היחיד.

רוני נרדמת, מגיל אפס, עם בקבוק במיטה. בקבוק חלב סמיך וחמים וטעים. ועד היום היא הייתה מתעוררת בלילה, ואנחנו היינו מביאים לה עוד בקבוק. וזה לא בריא. אז בימים האחרונים אנחנו מנסים לגמול אותה גם מההרגל הזה. אייי אייי אייי, אנחנו מנסים להרדים אותה בליטופים, אנחנו מנסים להסביר לה שזה לא בריא, ורוני האהובה, האומללה, מבינה הכול, היא רוצה להשתנות, אבל קשה לה לשאת את השינויים.

זאת האמת, רוני מתמודדת עם שינויי עומק. היא נגמלת מההרגלים הכי בסיסיים של חייה. היא הופכת, אט אט, מתינוקת, לילדה קטנה־גדולה, והשינוי הזה, נכון ומבורך ככל שיהיה, מפרק אותה לרסיסים. רוני המתוקה נכנסת לטנטרום של צעקות נואשות, לפחות פעם ביום. ואנחנו מחבקים אותה, ומנחמים אותה לשווא.

אמרתי לכם, הדבר הכי מטורף, או כמעט הכי מטורף, בחיים האלה זה שבני אדם משתנים. זה נכון לגבי רוני הקטנטונת. אבל גם לגביי. אני משתנה כל הזמן. העולם הנפשי שלי משתנה בלי הרף. הדברים שהיו הכי חשובים לי נראים לי היום סתמיים ושוליים. פעם הייתי הרבה יותר מושקע בקריירה, בהצלחות, בהישגים, בפרויקטים, בסרטים, בספרים, בפרסים. היום אני בעיקר עסוק בלהבין את עצמי, בלדייק את עצמי, בלהיות אבא טוב, בלהיות בן אדם טוב, שמחובר לעצמו, ומחובר לחיים.

ואני לא היחיד, אנשים משתנים, זו דרכו היפה של העולם, אנשים מתפתחים, שיזינג אשתי השתנתה ללא הכר בשנים האחרונות, היא נפקחה כמו פרח אדום בשדה. אימא שלי השתנתה, התעוררה בה איזו חיות עמוקה, היא חיה בתנופה מפוארת, והיא כבר בת שמונים! החברים הקרובים שלי השתנו לי, יש לי חבר שהתכנס פנימה, הוא פתאום אוהב ללכת לעבודה, לחסוך כסף, יש לו הרבה פחות אנרגיה למסיבות ובילויים. יש לי חבר אחר שיצא למסע רוחני. יש לי חברים שהתגרשו, שהתאהבו, שנשברו לרסיסים, יש לי חברים שחטפו את המלחמה חזק, והלב שלהם חשוף עכשיו, ושברירי.

אנשים משתנים. והשינויים האלה לא באים בקלות, הם עולים לנו ביוקר. רוני נמרחת על הרצפה וצורחת בגרון ניחר. הדמעות יורדות לה מהעיניים. כל הגוף שלה רועד. קשה לה עם השינויים. וגם לי קשה. יש רגעים שבהם אני כבר לא מזהה את עצמי. ואז אני נהיה עצבני, ומתוסכל, וממורמר, אני נרקב מול האינסטגרם, ומרביץ בכדורסל, ובוכה בנסיעות לירושלים בפקקים, אנשים משתנים, זה דבר נורא ונפלא, זה הדבר הכי מטורף בעולם, והשינויים האלה כרוכים בסבל, בכאב ובייסורים, והכאבים האלה הם כאבי גדילה. כאבים טובים ויפים ואיומים. כי טוב להשתנות, לפרוח, לצמוח, ללבלב, להירקב, להתחדש ולפעום. כמה יפה ונורא המסע המופלא של החיים.