מיד לאחר טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, רבים חשו שמשהו מהותי השתנה בנו. אחרי שהעם קם "כאיש אחד בלב אחד" להגן על המדינה ולמגר את האויב, האמירה השלטת הייתה "מה שהיה הוא לא מה שיהיה" ו"אסור לחזור ל-6 באוקטובר". למרות המחלוקות, נדמה היה שהמסד המשותף נותר איתן, ושלא נחזור אל סף התהום.

סקר אחר סקר מוכיח: נפש העם קצה בפלגנות האכזרית ובשיח הרעיל והאלים שאפיין את הציבוריות הישראלית. הטרגדיה היא שכל זה נעלם מעיניהם של נבחרי הציבור, מנהיגי המחאות ואנשי התקשורת. מראש הממשלה וראשי האופוזיציה, דרך אחרוני הח"כים והפרשנים, ועד נציגי תרבות ורבנים – רבים מדי ממשיכים להשתולל ולהרעיל את האווירה כאילו דבר לא קרה באותה שבת שחורה. העם התעשת והפגין בגרות, אך מנהיגיו – בשלהם.

חז"ל כבר זיהו את הסכנה הטמונה בהתנהלות כזו, ואף הציעו לה פתרון.

זה עתה סיימנו את ימי בין המצרים וצום תשעה באב – יום האבל הלאומי שבו מתנקזים הזיכרונות של הפרקים האפלים בתולדותינו. כרגיל, דובר הרבה על קביעת חז"ל שבית שני נחרב בשל שנאת חינם שפשתה כמחלה ממארת בעם, בניגוד לבית ראשון שנחרב בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אולם רבים אינם יודעים שתוך כדי הצעת הניגוד הזה, שואלת הגמרא (מסכת יומא, דף ט' ע"ב): "ובמקדש ראשון לא הוה ביה [=לא הייתה בו] שנאת חנם? והכתיב [=והלא כתוב]: 'מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספק אל ירך', ואמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם! – ההיא בנשיאי ישראל הואי [=היה, בהם מדובר]".

כלומר, גם בימי בית ראשון הייתה שנאת חינם. אנשים ישבו יחד בסעודות והעמידו פנים שהם חלק מאותו מרקם חברתי, אך בפועל דקרו זה את זה בלשונם, עשו דמוניזציה לחבריהם וחיללו את צלם אלוהים שבאדם.

אם כך, שואלת הגמרא, מדוע שנאת החינם לא הביאה לחורבן בית ראשון?

התשובה היא שהשיח הרעיל וההשתוללות הוגבלו ל"נשיאי ישראל" – המלכים, השרים, הכוהנים, הלויים, הנביאים ואנשי האליטה. ההנהגה אמנם לקתה בשנאה יוקדת, אך העם עצמו נותר בריא. הציבור לא חיקה את המידות המכוערות של מנהיגיו, שמר על דרך ארץ, ולא הפנים את סגנון ה"סלבס" של שנת 586 לפנה"ס. ואכן, כשהטיל נבוזראדן מצור על ירושלים, העם התגייס בגבורה להגן על העיר והמקדש ועמד מול האויב הבבלי במשך זמן רב.

המסר עבורנו חד-משמעי: העם שלנו בריא – ההנהגה שלו חולה.

בידינו הבריאות להתלכד, לתפוס פיקוד על השיח הציבורי, ולרגש מחדש את כבוד האדם. העם חייב לקום ולומר ל"נשיאי ישראל" של ימינו: די! לא נסבול עוד את המחלה שהנחלתם. אם לא תשתנו, נחליף אתכם במנהיגים שיודעים להידבר ולבנות מחדש את חורבות הארץ. לא נותן עוד את קולנו לפופוליסטים ומחרחרי ריב שאינם מכבדים את הציבור שאותו הם מתיימרים לייצג.