הסיפורים הכלולים ב"היסטוריות של הטבע" פורסמו תחילה תחת שם עט בעיתונים וכתבי עת, כנראה בעקבות חשש של המחבר, פרימו לוי, מקוראים שציפו ממנו להמשיך בקו של "הזהו אדם". החשש הזה התממש כשעבר לפרסם בשמו האמיתי וקיבל לא מעט מכתבים נזעמים מניצולים, שרצו עוד מפרימו העד ששימש עבורם קול, וחשו נבגדים נוכח מה שניתן לכנות קטעי מדע בדיוני, אם מתעקשים לשייך אותם קטגורית.
הספר אינו "סטייה" מיצירתו אלא המשך הפרויקט שלו באמצעים אחרים. פרימו לוי | צילום: גטי אימג'ס
ואולם זהו מד"ב מסוג שקרוב למקום ולזמן שבו פורסם הספר, שנות השישים באירופה, לא מפליג אחורה או קדימה בזמן וגם לא מרבה לצאת מגבולות המעבדות. לרוב הסיפורים מבנה תמטי זהה, שנפתח בהצגת התגלית או ההמצאה והפוטנציאל העצום הטמון בה, ובהמשך גם המחיר החברתי והמוסרי שהיא טומנת בחובה. כלומר, רוב התגליות המתוארות נולדות מתוך אופטימיות של קִדמה ומבטיחות להביא ברכה, שדרוג נפשי ושיפור כישורי האדם, אך עד מהרה מתגלים בהן פגמים ושפע פרדוקסים, ומתברר שהן בעיקר מסכלות את התבונה ואת הרוח האנושית ומתנגשות עם החוק והמוסר.
בלב הסיפורים ניצבת שאלה ספקולטיבית: מה היה קורה אילו הטכנולוגיה אכן הייתה פונה למקומות הללו? מה היה קורה לוּ יכולנו, למשל, לשמר זיכרונות וחוויות בעזרת תערובות כימיות בבקבוקונים, או לייצר תרכובות ההופכות כאב לעונג ממכר; מה היה קורה אילו יכולנו להקפיא את גופנו ולהפשירו בעוד מאות שנים (רעיון שהופיע לפני לוי), או להקליט את כל המסרים העצביים שמוחו של מישהו קולט בהתרחשות מסוימת ולהעבירן לאדם אחר; מה אילו הייתה לנו מכונת שכפול המסוגלת ליצור העתקים מושלמים, אטום מול אטום, של יצורים חיים, אפילו של עצמנו.
הכי מעניין
יש כאן לא מעט קטעי הומור חדים. אחד מהם מתרחש כאשר המספר מקבל שיחת טלפון מחברו המבקש לפגוש אותו באופן מיידי. לשאלה מדוע, משיב האיש: "שכפלתי את אשתי" (עמ' 82). זהו עדיין פרימו לוי מדעי, אבל כזה שלא מחויב להיות רציני בכל רגע, והמשקל הבלתי נסבל של העדות לא מונח על כתפיו. לפנינו כותב משועשע, סאטירי, שאוהב משחקיות ויודע לבטא עצמו גם כהומניסט, כסאטיריקן וכבעל דמיון ייחודי.
התיוג של הסיפורים כ"ספקולטיביים" בלבד גורם להם עוול מסוים. חלקם בהחלט יכולים להתכנס תחת מטריית "מד"ב רעיוני־פילוסופי", אך חלקם אינם מבקשים להיות עתידניים או אמינים מדעית. הם משתמשים במדע כמו במשל. כלומר, המדע מהווה מסגרת מחשבתית בלבד, לא יעד ספרותי. יש גם סיפורים שבהם המרכיב המדעי רופף מאוד, לעיתים כמעט תירוץ לפינג־פונג סאטירי או אבסורדי שבו הכדור לעולם לא נופל. חזרתן של דמויות מסוימות בכמה סיפורים, מעניקה תחושה שאין זה אוסף סיפורים אקראיים, אלא טקסט שהוא מיני יקום רעיוני־תודעתי. כאילו כל הסיפורים הם ניסויים שונים בתוך אותה מעבדה ולא אנתולוגיה שקיבצה אותם בדיעבד.
ביקור בדמיונו של העבר
חשוב לתאם ציפיות: קורא בן זמננו עלול להתאכזב אם ייגש לטקסטים כאל אוסף נבואות טכנולוגיות, אף שבחלק מההמצאות אפשר לראות מעין גרסאות בטא של אינטליגנציה לא־אנושית או לפחות של מדפסת תלת־ממד. כמובן, חלק מההמצאות המתוארות נראות כיום מיושנות, או פשוט לא התממשו. בתקופה שבה נכתבו הסיפורים, המדע הבדיוני, והעולם בכלל, פעלו מתוך אופק אפשרויות שונה מזה המוכר לנו כיום. לכן השאלה הנכונה לטעמי אינה "היכן לוי צדק בתחזיותיו", אלא "אילו חרדות ותקוות אפשר היה לדמיין מתוך נקודת הזמן שבה כתב".
אחת ההמצאות גורמת לו לשאול: "אם מטרתו לשחזר שיפוט אנושי, הושגה המטרה במלואה; אך הוא משחזר את שיפוטו של מתבונן שטעמו צר ומוגבל ביותר, או נכון יותר, של מטורף" (עמ' 130). אלה בדיוק דברים שנשמעים לאחרונה על הבינה המלאכותית. ישנו הפחד שהיא תהיה חכמה מדי, שבשלב מסוים היא תנהל אותנו ותגבור עלינו כמו בסדרת "שליחות קטלנית", וגם הפחד שהיא תהיה דווקא טיפשה. כך בדיוק אצל לוי: למרות מגוון המכשירים שהוא יוצר, הוא לא שואל בהכרח אילו מכשירים יהיו ברשותנו בעוד חמישים שנה, אלא מה יקרה לאדם כאשר היעילות, האוטומציה, השעתוק או השליטה המדעית יתרחבו מעבר למוכר.
לרגעים נדמה כאילו דבריו נכתבו מתוך עולמו של ולטר בנימין, בעקבות "יצירת אמנות בעידן השעתוק הטכני". בנימין טען כי הטכנולוגיה המודרנית מערערת את ייחודיותו של המקור ומאפשרת שכפול אינסופי של יצירות, דימויים וחוויות. אצל לוי, רעיון זה מורחב מהתחום האמנותי אל התחום האנושי עצמו: מכונות מחקות בני אדם, תהליכים טכנולוגיים מחליפים כישורים אנושיים, והגבול בין המקורי למועתק הולך ומיטשטש. שאלות שנגעו אצל בנימין לאובדן ה"הילה" של יצירת האמנות, הופכות אצל לוי – שסיפוריו נכתבו בעידן שבו המחשב, האוטומציה ותקשורת ההמונים כבר החלו לממש חלק מן החששות של בנימין – לשאלות על ה"הילה" של האדם עצמו: מה נותר ייחודי באדם כאשר מחשבים, מכונות והמצאות מסוגלים לשחזר את פעולותיו, את מחשבותיו ולעיתים אף את זהותו. במובן זה, הקריאה בספר דומה פחות לביקור בעתיד שלא התממש, ויותר לביקור בדמיונו של העבר.
החרדה שמתחת לקרירות
אבל אולי המאפיין הבולט והחמקמק ביותר בספר הוא שרק פרימו לוי יכול היה לכתוב סיפורי מד"ב כאלה. אחרי שמכירים את עולמו, את הביוגרפיה שלו ואת ספריו האחרים, ורק אז מתפנים לספר זה - הוא מורגש כמו הדבר הטבעי ביותר, חלק אינטגרלי מהעולם ומהקורפוס שלו, לרגע לא "איבר מלאכותי" או גורם זר. גם כאן הסופר והכימאי פועלים יחדיו, אבל באופן אחר, ורוב הזמן שומרים על מרחק מסוים מלהיכנס לעומק התשובה על השאלה "מהו האדם".
אמנם כל המצאה היא ניסוי מחשבתי על טבע האדם, אבל אלה לא סיפורים פסיכולוגיים כמו של אליס מונרו או צ'כוב, למשל, שמחפשים את הדמויות שלהן בסיטואציות נפשיות קיומיות של אהבה, אובדן, קונפליקט ומשבר נפשי כלשהו. הדמויות כאן משמשות לרוב כ"נושאות" של הניסוי המחשבתי יותר מאשר דמויות מורכבות בפני עצמן. זה לא אומר שהסיפורים אינם עוסקים באדם, הם פשוט עוסקים בו בעקיפין. כלומר, במקום לתאר נפש מבפנים, לוי בוחן את האדם מבחוץ, כמו כימאי שמכניס חומר למעבדה ובודק מה קורה כאשר משנים משתנה אחד. זו אחת הסיבות לכך שחלק מהקוראים חשו ריחוק רגשי מהספר.
אך מתחת לאותה קרירות־לכאורה, כמעט תמיד ניתן למצוא חרדה אנושית עמוקה. לעיתים אף עולות שאלות שלוי העלה בחוויותיו מאושוויץ, כמו מה קורה כשהאדם הופך לאובייקט, כשהייחודיות האנושית נמחקת, וכשהיעילות גוברת על המוסר והטכנולוגיה מאפשרת שליטה באדם. במידה רבה אלה השאלות שבהן עסק גם ב"הזהו אדם".
מחנה הריכוז אושוויץ, שם נרצחו כ-1.1 מיליון בני אדם | צילום: istock
לא מפתיע אפוא שרוב חוקרי לוי סבורים שלא זו בלבד שהספר אינו "סטייה" מיצירתו של לוי, או יצירה שולית, אלא המשך הפרויקט שלו באמצעים אחרים. מאחורי המכונות, השיבוטים והעולמות העתידניים מסתתרים אותם פחדים וחרדות. אם כי גם הם הודו, כמו רבים ממעריצי הספר, שאין בו אחידות. יש רגעים מבריקים ומקוריים מאוד, ואחרים מעט פחות. למשל, יש מן הצדק בטענה כי ישנם סיפורים שעיקרם הוא מעין מפרט טכני, כמו "קלדוניה זריזה". הרעיון בו אמונם משובב - זן טפילי של מכוניות בעולם שבו הן מחולקות מגדרית – אבל זה כמעט כל מה שיש בו.
מחפים על כך לא מעט רגעים שמאיינים כל שאלה על רלוונטיות, כמו נכתבו ממש בימים אלו. לעיתים הם מעלים צמרמורת. כמו בסיפור "מידת היופי", שבו מתואר כאמור אדם ששכפל את אשתו, ואף מודה כי אשתו "פחדה שאקנה מכשיר ואשכפל אותה, אבל הכינה את עצמה לקנא בעצמה". או סיפור העוסק ביחסי הגומלין בין כאב לעונג, ובין השאר נכתב בו: "את הכאב אי אפשר לסלק, אסור לסלק, כי הוא השומר שלנו. לעיתים קרובות הוא שומר טיפש, כי אינו גמיש, הוא נאמן למשימה שלו בעקשנות מטורפת... אבל אסור לנו לדכא אותו, להשתיק אותו, כי הוא והחיים חד הם והוא שומרם... כי אם הכאב הוא השומר של החיים, התענוג הוא היעד שלהם והפרס שלהם" (עמ' 53).
לפעמים דווקא בסיפורים הפחות סוחפים, ברגעים היותר טכניים, נוצרים לפתע ניצוצות לא צפויים. בסיפור "פרפר מלאכי", העלילה בנויה כמעין תחקיר שנערך לאחר מלחמת העולם השנייה בעקבות מחקריו של מדען גרמני אקסצנטרי שטען כי בני האדם אינם היצורים השלמים שאנו חושבים שהם, אלא רק שלב ביניים – מעין גולם של חרק. לפי התיאוריה שלו, האנושות עתידה לעבור מטמורפוזה ולהפוך ליצורים עליונים, דמויי מלאכים. מלבד ההקשר הברור לאאוגניקה ולניסויים הביולוגיים של גרמניה הנאצית והרצון ליצור אדם "נעלה" יותר, לפתע מגיע הרגע שבו נכתב: "המלאכים אינם המצאה של הדמיון, וגם אינם יצורים על טבעיים, והם גם לא חלום פואטי, אלא הם העתיד שלנו, כלומר מה שנהפוך להיות, כלומר מה שנוכל להפוך להיות אם נחיה די זמן". ואת זה כתב אדם שיצא מאושוויץ.
עוד כתבות בנושא
