האם הזעם על הציבור החרדי מסתיר מאחוריו קנאה?

אפשר לחלוק על אורח החיים החרדי ואף לסלוד ממנו, אך עלינו להסתכל גם על עצמנו ולבחון מדוע הוא מאיים עלינו

תוכן השמע עדיין בהכנה...

חרדים לומדים כמחאה ליד לשכת היועמ"שית במשרד המשפטים | חיים גולדברג, פלאש 90

חרדים לומדים כמחאה ליד לשכת היועמ"שית במשרד המשפטים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

הלך הרוח במדינה ביחס לחברה החרדית בעניין חוקי הגיוס והענקת פטור גורף מדי משירות מעלה שאלות לא פשוטות לנוכח המצב הביטחוני.

כאישה מסורתית שאינה חלק מהעולם החרדי וחלוקה עליו בסוגיות רבות, השאלה שאני מבקשת להעלות היא אחרת: למה דווקא בני החברה החרדית מצליחים לעורר בקרבנו רגשות עזים כל כך?

יש עוד קבוצות מיעוטים שאינן משתתפות בשירות הצבאי או הלאומי, ויש לנו עימן חילוקי דעות. אך דווקא החרדים מצליחים לעורר בנו זעם רב, שלעיתים גולש הרבה מעבר לוויכוח מבוסס, ומגיע לכדי שנאה של ממש. אולי זה משום שהם לא רק שונים מאיתנו, אלא דווקא כי הם מזכירים לנו דבר אחד לפחות שאיבדנו כחברה.

הכי מעניין

הערבות ההדדית קודמת ליחיד. קופות צדקה ברחובות בני־ברק | חן ליאופולד, פלאש 90

הערבות ההדדית קודמת ליחיד. קופות צדקה ברחובות בני־ברק | צילום: חן ליאופולד, פלאש 90

החברה הישראלית מושפעת ומתעצבת לאורה של התפיסה הליברלית, הרואה בחופש הפרט ובמימוש העצמי האישי ערכים מובילים ועיקריים, שיש לקדמם ולהעלותם על נס. החברה החרדית, לעומת זאת, בנויה אחרת. המשפחה הגרעינית והקהילה קודמות ליחיד, המסורת חשובה מהחדשנות, והאחריות ההדדית כלפי האחר קודמת לעצמאות האישית.

החברה החרדית מחזיקה במנגנונים קהילתיים שאינם קיימים עוד בחברה הישראלית הכללית: גמילות חסדים בתחומים מגוונים, תמיכה בתלמידי ישיבות (גם ללא קשר לנושא הגיוס), ובאופן כללי מתן רשת ביטחון קהילתית ותחושת שייכות וזהות עמוקה וחזקה.

אפשר לחלוק על אורח חייהם של החרדים, אך לצד זאת קשה להתעלם מהעובדה שהם הצליחו לשמר את הקהילות שלהם בזמן שהחברה הישראלית הכללית הפכה לחברה של פרטים.

הפגנת החרדים בירושלים | AP

הפגנת החרדים בירושלים | צילום: AP

הזעם כלפי החברה החרדית עלול להתבסס על רגשות של קנאה. היא אינה קשורה לאורח חייהם כשלעצמו – החברה הכללית אינה מסוגלת ואף אינה רוצה לחיות חיים כאלה – אלא בתחושת השייכות, בזהות המוצהרת בגאווה, במשמעות ובאיחוד הקהילתי. ייתכן כי חלק מהכעס שאנו חווים נובע מכך שאנו רואים ציבור שיודע מי הוא וגאה בזהותו ובאורח חייו, בזמן שאנו עסוקים במחלוקות פנימיות ובשאלה מי אנחנו, מהי הזהות שלנו ומהם שורשינו.

אין להתעלם מהמחלוקות העמוקות בין החברה החרדית לציבור הכללי בסוגיות הגיוס, ההשתתפות בשוק העבודה והנשיאה בנטל. אך ביקורת אינה צריכה להפוך לדה־לגיטימציה, לשנאה ולביטול של ציבור שלם שהוא חלק ניכר מהחברה בישראל.

אפשר לחלוק על אורח החיים החרדי ואף לסלוד ממנו, אך עלינו להסתכל גם על עצמנו ולבחון מדוע הוא מאיים עלינו. אנו חייבים לדרוש שותפות רחבה יותר מהחברה החרדית בכל הנוגע לחובות האזרחיות, אך כדאי להעריך את העובדה שהם שומרים על מה שהולך ונעלם בחברה הישראלית הכללית: תחושת השייכות, הקהילתיות והאחריות ההדדית.

מותר ואפשר להעביר ביקורת על החברה החרדית, בדומה לכל חברה אחרת. אך המפגש שלנו עם חברה בעלת זהות ברורה וגאה, מסורת וקהילתיות חזקה מעורר בנו תחושות של קנאה ולעיתים אף שנאה – אולי בעיקר משום שאיננו מצליחים למצוא את כל אלה בתוכנו.

אפיק כרסנטי היא מחנכת ומורה לאזרחות בתיכון בצפון הארץ