אנשי המילואים הפכו בכמעט שלוש שנים של לחימה עצימה לעמוד השדרה שמחזיק את יכולת ההישרדות של החברה הישראלית. אחרי כל זה הייתם מצפים שגוף ציבורי המבקש לחלק תעודות הוקרה לעיתונאים על תפקודם במלחמה ייתן מקום של כבוד למי מהם שלבשו מדים ויצאו להגנת המולדת - בטח בתקשורת הישראלית, שבצדק מוחלט מרבה לרומם בשידוריה את הקרבת המילואימניקים.

אבל השבוע, כשמועצת העיתונות פרסמה את רשימת מקבלי תעודות ההוקרה שלה על סיקור המלחמה, התברר שתהום פעורה בין הדיבורים היפים באולפנים ובין ההוקרה בפועל של הברנז'ה התקשורתית.

ייתכן שפספסתם את ההכרזה החשובה: השבוע הודיעה מועצת העיתונות והתקשורת בישראל על מקבלי תעודות "הצטיינות בסיקור המלחמה מאז 7 באוקטובר". 43 עיתונאים מ־12 גופי תקשורת נבחרו בידי תשלובת שכללה את הנהלת המועצה, זוכי פרס ישראל בעבר בתחום העיתונות והצילום, ומערכות כלי התקשורת עצמן.

הזוכים ששמותיהם הופיעו במודעה מחולקים לפי כלי התקשורת שהם עובדים בהם: שישה זוכים מחדשות 12 ושישה מחדשות 13; התאגיד, הארץ וישראל היום קיבלו חמישה זוכים לכל מערכת; ידיעות אחרונות ומעריב קיבלו ארבעה כל אחד; גל"צ שלושה, ואפילו הצליחו למצוא שני נציגים של מערכת "דבר", שמתברר שעדיין קיימת. יש שם, כצפוי, גם סימון וי על משבצת התקשורת החרדית עם זוכה אחד מ"משפחה", וכן על משבצת התקשורת הערבית עם זוכה אחד מרדיו א־נאס.

ומה לגבי ערוץ 14? כדי לא להתעלם לחלוטין מהפיל שבחדר, אבל חלילה גם לא להעניק לו לגיטימציה כגוף עצמאי, יצרו במועצה קטגוריית כלאיים ייחודית: "ערוץ 14 וגלי צה"ל", שגם בה זוכה אחד.

כדי שמועצת העיתונות תכיר בך כעיתונאי לגיטימי לקבלת פרס, כנראה לא מספיק לעבוד בערוץ השני הכי נצפה בישראל. צריך להחזיק במקביל במשרה בגוף תקשורת "נכון".

זה המקום לגילוי נאות קצר: מערכת מקור ראשון בחרה כבר לפני שנים לא להיות חברה במועצת העיתונות. לכן לא הייתה לי שום ציפייה שמי מאנשי המערכת ישתחל לרשימה היוקרתית. בכוונה גם נמנעתי מלנקוב בשמות הזוכים, אף שאִזכור חלק מהשמות עשוי לגרום לקוראים להוציא עשן מאוזני הקוראים.

הסיפור האמיתי במודעה הזו הוא לא אדם או מערכת שקיבלו או לא קיבלו את התעודה, אלא הקטגוריה שנעדרה מההוקרה הזו לחלוטין.

התקשורת הישראלית מקדישה זמן מסך עצום לסוגיית המילואימניקים. היא משמיעה את זעקתם על קריסת העסקים, מהללת את תרומתם ומבקרת בחריפות את הממשלה על חוסר התחשבות במשרתים. אז איך ייתכן שבגוף שמתיימר לייצג את התקשורת לא מצאו לנכון לייצר קטגוריית הוקרה מיוחדת לעיתונאים שעזבו את המיקרופון והמקלדת, לבשו מדים וטחנו ימי מילואים?

נכון, ברשימת 43 הזוכים יש כמה שאכן עשו מילואים. הטענה אינה נגד הזוכים או בעדם, ואין בה כדי להפחית מהחשיבות שעולם העיתונות מעניק לסיקור מקצועי. אבל בה בעת, צורמת היעדרה של הוקרה ייעודית ומיוחדת למי ששירתו בפועל במילואים.

זה לא עניין של ימין ושמאל. מקרב העיתונאים שעלו על מדים אפשר למצוא נציגים משלל כלי התקשורת.

קחו רשימה חלקית ביותר: ניצן שפירא ועמרי מניב מחדשות 12, רועי ינובסקי שעבד בחדשות 13 וכיום נמצא בתאגיד, חיים גולדיטש ורועי שרון שגם הם מהתאגיד, עמיאל ירחי מ־i24, אברהם חסון ותמיר מורג מערוץ 14, עמיחי אתאלי מידיעות אחרונות. וכן, גם בקרב אנשי מערכת מקור ראשון נרשמו אלפי ימי מילואים.

אילו התקשורת הייתה רואה את עצמה באמת כחלק אורגני מהעם וכחלק מצבא העם, ההוקרה הזו הייתה מובנת מאליה. בסביבת עבודה נורמלית בישראל, שבה כמעט בכל רגע מישהו חסר כי הוא הוקפץ למילואים, היה קם לפחות אדם אחד בישיבת המועצה ואומר: "חברים, אם כבר מלחמה, בואו ניתן תעודת הוקרה למי שאשכרה היו חלק מההגנה על עם ישראל. אנחנו לא רק מועצת העיתונות והתקשורת, אנחנו גם של ישראל".

אבל כשהקול הזה לא נשמע, המסקנה עגומה: במועצת העיתונות עדיין מעדיפים להעניק תעודות למי שמשקיף על המציאות הישראלית מבחוץ, ושוכחים להצדיע לאלו שהפכו לחלק ממנה.