ההחלטה לפתוח מחדש את חקירת רצח תאיר ראדה ז״ל, כמעט שני עשורים לאחר האסון, היא הרבה יותר מידיעה חדשותית מסקרנת. היא מזמינה אותנו לשאול שאלה עמוקה הרבה יותר: כיצד אמורה להיראות מערכת אכיפת חוק בדמוקרטיה? האם תפקידה להגן על החלטות שקיבלה בעבר, או להמשיך ולחפש את האמת – גם אם הדבר מחייב אותה לבחון את עצמה מחדש?

פתיחת תיק חקירה לאחר שנים כה רבות מתפרשת לעיתים כהודאה בכישלון. אולם דווקא מנקודת מבט קרימינולוגית, אפשר לראות במהרך הזה ביטוי לעוצמה מוסדית. מערכת מקצועית אינה נמדדת בכך שאינה טועה – שהרי אין מערכת חסינה מטעויות – אלא ביכולתה להכיר בכך שהידע והמציאות משתנים, ולעיתים גם הנחות היסוד מחייבות בחינה מחודשת.

מלכודת "הקיבעון החקירתי"

האיום הגדול ביותר על חקירה פלילית אינו תמיד עבריין מתוחכם, אלא המוח האנושי. בפסיכולוגיה החקירתית מוכרת היטב תופעת "הקיבעון החקירתי" (Investigative Tunnel Vision). מרגע שמתגבשת השערה לגבי זהות החשוד, עלולה להתפתח נטייה לפרש ראיות באופן שמחזק אותה, ולהמעיט במשקלן של ראיות סותרות. מדובר בהטיה קוגניטיבית מוכרת, העלולה להכשיל גם חוקרים מנוסים.

אחד הביטויים המורכבים של קיבעון חקירתי הוא הסיכון להיווצרות הודאות שווא. כאשר חוקרים משתכנעים מוקדם מדי באשמת החשוד, החקירה עלולה לעבור מחיפוש אמת גלוי למאמץ לאשש את ההשערה שכבר גובשה. ככל שרמת הביטחון של החוקרים גבוהה יותר, כך גובר הסיכון להפעלת לחצים חקירתיים – שבמקרים מסוימים תורמים להיווצרות הודאות שווא.

דווקא משום כך, להעברת התיק לצוות חקירה חדש יש משמעות מקצועית ראשונה במעלה. מי שלא היה שותף להחלטות העבר מסוגל לראות את מה שאחרים כבר הפסיקו לראות, ולהאיר את הכתם העיוור שהכשיל את הצוות הקודם. לצד זאת, גם המדע שינה את כללי המשחק: טכנולוגיות DNA מתקדמות, כלים דיגיטליים ובינה מלאכותית מאפשרים כיום לבחון ראיות שלא ניתן היה לפענח בעבר.

הפנס החדש של המשטרה

הפתיחה המחודשת של תיק הרצח והעברתו מימ״ר צפון לימ״ר תל אביב אינן הבעת חוסר אמון בצוות הקודם, אלא מהלך מקצועי שאפשר לדמותו לניסיון להפוך כל אבן – הפעם מתחת לפנס אחר.

אולם המשמעות החשובה ביותר של המהלך אינה רק מקצועית, אלא ציבורית. יש הטוענים כי צעד כזה עלול לערער את אמון הציבור במשטרה, אך אני סבורה שההפך הוא הנכון. אמון הציבור אינו נבנה מהעמדת פנים כאילו המערכת אינה טועה לעולם; הוא נבנה מן הידיעה שהיא מחויבת לאמת יותר משהיא מחויבת להחלטות העבר שלה. היכולת להטיל ספק, לבחון מחדש ולתקן היא-היא שמחזקת את האמון.

מעבר לכך, יש כאן גם מסר ערכי עמוק. ברצח אין התיישנות, ולכן עצם פתיחת החקירה מחדש משדרת מסר כפול: גם למשפחת הקורבן - שהמדינה אינה מוותרת על חובתה להמשיך ולחפש את האמת; וגם לעבריינים - שהזמן אינו מוחק אחריות ואינו מבטיח חסינות.

כקרימינולוגית העוסקת באכיפת חוק, אני יודעת שאין חקירה מושלמת. בני אדם – ובכלל זה חוקרים ותיקים – עלולים לטעות. אך אני גם יודעת שהרגע שבו מערכת אכיפת החוק מוכנה לבחון את עצמה מחדש, הוא לעיתים הרגע שבו היא מתקרבת יותר מכל אל הצדק.

השאלה כעת אינה רק מי רצח את תאיר ראדה ז"ל. השאלה היא איזו מערכת צדק אנו מבקשים לעצמנו במדינת ישראל: כזו שמגנה על מסקנות העבר בכל מחיר, או כזו שממשיכה לרדוף אחר האמת – גם כשהדרך אליה מחייבת אומץ, ענווה ונכונות לפתוח את הכל מחדש.