נתחיל מהסוף: אין שום מורכבות ברצח. רצח הוא פסול, מגונה וחמור תמיד. מי שמרים נשק ויורה באדם אחר שלא כהגנה עצמית – צריך להיות מאחורי סוגר ובריח. נקודה.
ביום שישי שעבר נהרגו רס"ן יובל עזרא וחבר כיתת הכוננות בניהו מלט ז"ל, ליד הכפר תל, בצמוד לחוות גלעד. עוד שני אנשים שביום שישי סתמי אחד בקיץ פשוט לא חזרו הביתה. הדבר הראשון שקראתי הוא שלבניהו יש שני ילדים קטנים. הבטתי על בנותיי הקטנות – שהן כל עולמי ואני חלק מרכזי בעולמן – ולרגע מדאיג דימיינתי שאני יוצא מהבית כדי לעזור ולא חוזר עוד. לא הצלחתי להחזיק את המחשבה המחרידה הזו יותר משלוש שניות לפני שנאלצתי לגרש אותה. איך אפשר בכלל להכיל את זה?
עוד כתבות בנושא
בקבוצות הדיון שבהן אני חבר סערו הרוחות. אנשי ההר טענו: "איך אתם לא תומכים לנו גם עכשיו?! יודעים לדבר רק על הטרור היהודי ולא מוכנים להכיר בטרור הפלסטיני!". תגובות מאנשים שנתפסים כמייצגי ה"שמאל", שהאשימו אוטומטית את הנרצחים, לא תרמו להורדת הלהבות.
הכי מעניין
הדרישה הייתה ברורה: אם הייתה חטיפת נשק ושני ישראלים נהרגו לאחר שהוקפצו להגן על מטיילים – "אתם צריכים בראש ובראשונה לתמוך בנו, לדעת להפריד בין אויב לאוהב". הכאב זעק מכל הודעה, והעלבון היה צורב. הרי על פניו, זה נראה מקרה כה מובהק.
רק בשלוש השנים האחרונות, בתוך המסע המוטרף במטה המשפחות, העמקתי מאוד את ההיכרות שלי עם ציבור המתנחלים. כיום אני מבין את הטריגר של כל תושב באיו"ש כשהוא שומע על הרוג בפיגוע. לעולם לא אשלול את התחושה הזו של אנשים החיים במציאות שונה משלי. חשוב לי להכיר בכאב הזה ולומר שאני מבין שהוא אמיתי וקיים, ללא קשר לנסיבות הספציפיות.
עוד כתבות בנושא
עם זאת, אני מבקש שתקשיבו גם לי.
הדרישה שנעמוד דום ונזעק אוטומטית "פיגוע" אינה ריאלית. חלק גדול מהציבור שאני משתייך אליו אינו רואה בהרחבת ההתיישבות ובטיולים בתוך אדמות פלסטיניות או בצמוד להן דבר חיובי. זה לא נובע משנאה להתנחלויות, אלא מהסירוב לקבל את האלימות שנלווית לכך – והיא נלווית. במאה אחוזים. חלקכם מוכנים לשלם את המחיר הזה; אני אישית – לא. הרצח של בניהו ויובל, ושתי המשפחות שנוספו למעגל השכול, הם מחיר ששום פיסת אדמה אינה שווה אותו. בסולם הערכים שלי, האדם קודם לאדמה.
בנוסף, יש לאירוע הזה הקשר. ההקשר המקומי הוא קבוצה של צעירים שיצאה לטייל בצמוד למסגד בכפר פלסטיני עוין, בתקופה מהמתוחות והאלימות שידענו. אני משוכנע שגם אתם יודעים שישנן קבוצות שבחסות "טיולים" מצאו זמן להתנכל ולהשחית – או במילים מכובסות: "ליצור חיכוך". להבנתי, הקבוצה הספציפית הזו, "מטיילי דוד ואחיקם" (גילוי נאות: דוד רובין ז"ל היה החבר הכי טוב של אחי במסלול בשייטת), לא חיפשה צרות. אך הצרות מצאו אותן, כי לא היה שם מבוגר אחראי שיגיד: "בימים כאלה, לא מתקרבים לכפר ובטח שלא למסגד. תשמרו על עצמכם".
ניסיתי לשים את עצמי גם בנעליהם של תושבי הכפר תל שיצאו להתעמת עם המטיילים. האם הם קמו בבוקר וחלמו להרוג יהודים? או שאולי, בהשראת ההתבטאויות הקיצוניות והאלימות היומיומית, הם חשבו שהם חייבים לצאת להגן על ביתם מתקיפה? באירוע הזה נהרגו גם ארבעה פלסטינים. האם זה מחיר שהם תכננו לשלם כשהתעוררו בבוקר? ואולי, רק אולי, אם הטיול הזה לא היה עובר בצמוד למסגד, כל ששת האנשים שסיימו את חייהם בצורה כה טראגית היו היום בחיים?
עוד כתבות בנושא
אני לא מפסיק לחשוב על כך שבניהו, סביר להניח, היה בעיצומן של ההכנות לשבת כשהוקפץ. הוא יצא לעזור, ובמקום לקדש בערב – אשתו וילדיו טמנו אותו באדמה. ויובל היה אמור לחזור הביתה, לאכול שניצל ופתיתים אצל אמו שהתגעגעה ודאגה לו. יהי זכרם ברוך.
מהדהדות בי עדיין השאלות שהוטחו בנו בכעס: "מה, אתה צריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לטייל ליד הבית?! ואולי גם נרצחי ה'נובה' אשמים שטבחו בהם?"
התשובה לשאלה הראשונה היא חד-משמעית: כן. כשיש תקופות מתוחות, אני לא נוסע לוואדי ערה לקניות או לסידורים, למרות שזה במרחק 10 דקות מביתי בפרדס חנה. כשיש אלימות גואה, קרובי המשפחה והחברים שלי מהוד השרון מפסיקים לנסוע לטירה. כן, אנחנו נוקטים בזהירות כדי להגן על חיינו. אני מכיר במאת האחוזים בכך שכל אזרח ישראלי בין הנהר לים זכאי לביטחון בביתו. אין לי ספק בכך. אבל ללכת ולחפש חיכוך בתקופות כה נפיצות? מה חשבתם שיצא מזה?
לגבי ה"נובה" – אין מקום להשוואה. לאחר קבלת אישורי צבא ומשטרה, כשהם בשטח סטרילי ומוגן כביכול מעבר לגדר, משתתפי המסיבה לא היו צריכים לחשוב פעמיים. אם הם היו מקיימים אותה בשטח פתוח ובלתי מאושר בצמוד לח'אן יונס – היה על מה לדבר.
מתחם הנובה | צילום:
כל זה עדיין לא אומר שאני לא מוכן לדבר איתכם על תפיסת עולמכם, להקשיב לה גם כשהיא מרתיחה את דמי, ולהמשיך לעסוק בשיח המורכב הזה. אני כבר עשיתי תזוזה משמעותית בעמדותיי (גם אם יש מי בשמאל שירצו לגלגל אותי בזפת ונוצות): תרמתי כסף בעיניים פקוחות לשיקום נקודה בחוות גלעד, כי היא גם הבית של חברה שלי (גילוי נאות נוסף: מדובר בחברת המערכת יעל שבח).
עוד כתבות בנושא
אבל אל תדרשו ממני לעמוד דום ולבטל את עמדתי כשיש שפך דם. בדיוק שם אינני מוכן לשתוק – בין אם הדם שנשפך שייך למי שחושב כמוני, ובין אם למי שמחזיק בעמדה ההפוכה לגמרי.