שום סרטון מהשטח לא ישכנע את מי שהחליטו מראש שהמתנחל הוא רוצח והערבי מגן על עצמו. ובינתיים האויב רואה את המחלוקת, ומבין ששוב יש פרצה בחומת האחדות

כבר קרוב לשלוש שנים אנחנו שוחקים את קלישאת "חזרנו ל־6 באוקטובר". כבר כמעט שלוש שנים ברור לנו לגמרי שהקרע בעם פרץ את חומת ההגנה שלנו, ואִפשר את חדירת המחבלים האיומה בתולדות מדינתנו. אז בכל פעם שהמחלוקת מרימה ראש, אנחנו מזכירים אחד לשני - תמיד לשני - שהנה אנחנו שוב שם. שוב מתיחות, שוב שיח רעיל ומתלהם. שוב סדקים שמאפשרים פריצה.

זו כמובן לא התמונה המלאה. הרי באותן שלוש שנים נשמנו ערבות ישראלית. למדנו ולימדנו את אויבינו שלמרות כל המחלוקות, בשעת סכנה אנחנו קמים כלביא מהרביצה השְׂבעה והמנותקת שלנו, שואגים כארי ומסתערים להצלת העדר הישראלי. כל אגף בעדר, גם זה של בר הפלוגתא הגדול ביותר. וזה נתן לנו יותר משמץ ביטחון, והצליח לעצור את מפולת אי האמון שלנו במוסדות המדינה ובמערכות שנועדו להגן עלינו. ההתגייסות ההמונית לסייע אזרחית וצבאית לכל מי שזקוק לעזרה, הצליחה לגבור על התחושה שאנחנו עומדים חשופים ובודדים מול מפלצות ג'יהאד חסרות מעצורים.

שעה שהאויב הקרוב למקום מגורינו נחשף בשיא קלונו המוסרי, אצלנו התגלו המסירות והאנושיות ברמה הגבוהה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם הקפידו לתעד את עצמם בעודם מבצעים פשעים קיצוניים נגד האנושות – בחדווה, בלי כל סממן לאנושיות בסיסית – ומנגד אנחנו התרכזנו בצורך לחלץ חטופים, להכריע את האיום הקיומי ולחזור הביתה בשלום. החברים של רצחני הנוח'בה ושאר קטלני ג'יהאד בארץ ובעולם הריעו וחילקו בקלאוות בשיתוף פעולה בין אכזריים; אנחנו באותה שעה ממש הקפדנו לחתור לניצחון תוך מינימום פגיעה באלה שאינם מוגדרים רשמית ככוחות האויב.

גם כשהמחלוקת חזרה והתעוררה, גם כשהיא החריפה סביב סוגיית הדרך היעילה והנכונה ביותר להשבת החטופים, טובי בנינו ובנותינו יצאו לקרב יחד, והחיבור הזה שימש לנו אפוד מגן ואפשר לנו לחזור לשגרת חיים. והנה, לפני שבוע האפוד הזה החל להתפורר. תחושת הביטחון הלאומי הנובעת מהערבות ההדדית עוברת בימים אלה שחיקה מהירה, ששוברת את לב המתיישבים על ההר. אנשים שבנו את ביתם בעוטף המרכז, שפועלים במסירות בכל חזית שהם נקראים אליה, ובכל זאת שותים תדיר את כוס תרעלת ההסתה נגדם.

הקונספציה חוזרת

התגובות להיתקלות ליד חוות־גלעד ביום שישי שעבר מזעזעות, מרתיחות וקשות לעיכול. יותר משהן בנויות על עובדות, הן בנויות על דעות קדומות ועל שנאה עזה למתיישבים היהודים. זה עצוב, זה מכאיב, אבל זה בעיקר מסוכן. השיבה להקצנת המחלוקת ושלילת האחר היא רק צד אחד של סכנת השיבה לתפיסות 6 באוקטובר, ערב מתקפת הטרור הנוראה. הצד הקשה והחמור יותר הוא השיבה לקונספציה. התגובות האיומות, בין השאר מפיהם של כמה וכמה מועמדים במפלגת הדמוקרטים, חשפו את ההתעקשות לראות בישראל בעיה שצריך לפענח ולפצח ולהכריע, תוך המתקת הדין לפלסטיני שחוטף נשק ויורה.

שום תיעוד, שום נתונים מהשטח לא ישנו את השקפת העולם המעוותת שמציגה תדיר את המתנחל כגורם מתסיס, ואת הערבי השוחט כמי שבסך הכול מגן על משפחתו ונאלץ לירות או לשלוף סכין או ליידות אבנים או לדרוס הולכי רגל. שום סרטון זוועות מ־7 באוקטובר לא שינה את דעת הקהל העולמית לטובת ישראל; שום אלימות ערבית ושום סדרת פעולות טרור בת 150 שנים לא תשכנע ישראלים "דמוקרטים" שהבעיה אצל האויב.

ואת החולשה הזאת, את התפיסה שמתעקשת להאמין שהאויב הוא שוחר שלום פוטנציאלי ורק כמה משיחיים הזויים מקלקלים את הדו־קיום איתו, מריחים בשטח בתוך רגע. אנשי חמאס ברשות הפלסטינית כבר קוראים לחדש את פעולות הטרור. האויב הרי מכיר היטב את הסדק הזה שאפשר לעבור בתוכו, לאיים, לפגוע ולרצוח, ואיכשהו בכל זאת לצאת צדיק.

כשהרצועות נשחקות

כאן, בנקודה המסוכנת הזאת, נולד ה"ווטאבאוטיזם" התורן. ה"למה להם מותר? למה שנצא פראיירים?". קללת הדור, קללת השעה הזאת שמבקשת לתקן כל עוול בעוול נגדי, עלולה חלילה לרפות ידי גיבורים, כשהתופת כבר לא תישמר לצד המזרחי של הקו הירוק. ככה זה כשהכול נופל על שתי רצועות של תיק מסע אחד כבד. כשרצועת הערבות ההדדית נשחקת בצד אחד, הרצועה הנגדית עלולה להישחק גם היא מעומס יתר.

החינוך מבית מסוגל בכל זאת לשמור על אפוד המגן הישראלי כך שישמור עלינו. חינוך רב־שנים של "ערבים זה לזה" ו"עזוב תעזוב עמו" ו"לא תעמוד על דם רעך" לא מתפוגג נוכח עלבון, כואב ככל שיהיה. החינוך הזה הוא הדלק שהביא את צוות קלמנזון לבארי ואת נמרוד פלמ"ח לעלומים. הוא שדחף את ילדי גוש קטיף לשעבר להתגייס ולסייע גם לאלה שעמדו לפני עשרים שנה בצומת כיסופים עם שלטי שמחה לאיד בשעת עקירתם. זה מה שהניע את המוני המתגייסים והמתנדבים לחזית, ליישובים ולמלונות המפונים.

לא קוד צה"לי פנימי הוא שקרא להם. הרי גם המוני חרדים, שלמרבה הצער והזוועה נעדרים ממערך הלחימה, התגייסו באותו היום וחירפו נפשם למען יישובי הנגב המערבי ונמלטי המסיבות – בכלי רכב של איחוד הצלה, מד"א או זק"א; בדרכים עוקפות־צה"ל שבכל זאת אפשרו להם לחלץ פצועים והרוגים תחת אש. מי שהתחנך על הערבות הזאת באמת ובתמים לא יבגוד בה, לא יבגוד בבני עמו לגוניהם. מי שנתפס לציניות שוחרת שלום של הזדהות עם האויב, מי שעסוק ב"מגיע להם" ו"מה הם חיפשו שם בכלל?"; מי שתופס מעצמו לוחם זכויות ללא גבולות - שישאל את עצמו מדוע הגבול שלו עוצר אצל המתיישבים. שיתהה לפחות בינו ובין עצמו איך החינוך הדמוקרטי, הליברלי לכאורה, שהוא מעניק גם לילדיו, הפך אותו להיות דווקא ערל לב. כל כך ערל לב, שהוא מזדהה ומיישר קו עם פורעי טרור רצחניים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com