תשמעו סיפור יפה. בשבוע שעבר, ביום ראשון בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מאוד מבאסת מהמנהל שלי באחד מהמקומות שאני עובד בהם. זו הייתה שיחה שבה הבנתי שבשביל להישאר במקום העבודה הזה אני צריך להתקדם ולהשתפר ולהתחדש. לכל אורכה של השיחה הייתי בהלם. הייתי בטוח שאני מעולה במה שאני עושה, ושכולם מרוצים ממני. אבל מתברר שלא. מתברר שאני לא כל כך מוצלח.

ובאותו היום, באותו הבוקר ממש! קיבלתי עוד שיחת טלפון, מבחורה נחמדה שעובדת בבית אבי חי בירושלים. "יאיר", היא אמרה לי, "לכל האירועים שלנו בט' באב כבר נמכרו כל הכרטיסים, רק באירוע שלך, ההקרנה של העונה החדשה של "הטרמפיסטים" – המכירה קצת מדשדשת, אולי תפרסם איזה פוסט על ההקרנה". ככה היא אמרה, ואני הקשבתי לה, וכמעט התחלתי לבכות. רק אני לא מצליח למלא את האולם הגדול בבית אבי חי. כל שאר הבמאים, כל שאר הסרטים הצליחו. ורק אני לא. איזו בושה איומה.

וזהו. מאותו הרגע - היום שלי התחרבן לו באופן סופי ומוחלט. אני לא יכול לתאר לכם את התהומות שהגעתי אליהן. שתי שיחות טלפון קטנות הבהירו לי שזהו, זמני עבר. אני כבר לא על הגל, אני כבר לא מוצלח כמו פעם, אני אומלל וזקן וחלש. אני כבר לא מעניין אף אחד. פעם הייתי שווה משהו. פעם אנשים אהבו אותי. היום אני אמן כושל ובינוני. אני הבן אדם הכי גרוע בעולם. אוי לי ואבוי לי זה היה נורא.

אבל מה לעשות, יהודי צריך להמשיך לעבוד. אז אחרי כמה דקות של שבר ונהי, יצאתי מהבית ונסעתי למשרד. אני עובד עכשיו על ספר שיראה אור בחגים, בעזרת השם. ספר יפה. ובאותו היום סיימתי לעבוד על סיפור פשוט נפלא. פשוט נפלא. ואני זוכר שסיימתי לערוך אותו, וקראתי אותו שוב, מההתחלה ועד הסוף, וחשבתי לעצמי, וואו, זה מרגש, ועצוב, ושמח, ומצחיק, ומעניין. זה לא רע.

ואחרי שעתיים של עבודה בערך, קיבלתי שוב שיחת טלפון, מאותו המנהל שהתקשר אליי בבוקר. הוא התקשר שוב כדי להתנצל, כדי להבהיר שהוא הגזים בדבריו. "הכול בסדר, יאירקה", הוא אמר, "אל תדאג". ומיד בסוף השיחה, הרמתי את עצמי, וכתבתי פוסט באינסטגרם, הזמנתי אנשים להגיע להקרנה בבית אבי חי. וכשסיימתי לכתוב את הפוסט, קפץ לי סרטון של שער הניצחון של פראן טורס, שהעניק לספרד את גביע העולם. ופתאום נזכרתי שהשדרן במשחק אמר משהו על טורס. הוא אמר שהוא עבר תקופה קשה. משהו כזה.

אז נכנסתי לצ'אט ושאלתי אותו למה השדר התכוון, והצ'אט סיפר לי דבר מדהים. הוא סיפר לי שטורס הגיע לברצלונה לפני ארבע שנים בערך, כהבטחה גדולה. הוא היה אמור להחליף את מסי. להחזיר את בארסה לגדולתה. אבל טורס הגיע לברצלונה פצוע, הוא התקשה להבקיע, ירד לספסל, וספג ביקורת קשה. זו הייתה התקופה הקשה בחייו. באחד הראיונות טורס אמר – "נפלתי לבור ללא תחתית, מעולם לא התמוטטתי כך".

אבל אז, במקום להסתיר את זה, הוא התחיל לעבוד בקביעות עם פסיכולוג. הם נפגשו פעם פעמיים בשבוע. וביחד, הם הוציאו את טורס מהבור. הם עבדו על תרגילי נשימה להרגעה עצמית. הם החליפו את האובססיה שלו לכבוש שערים בשאיפה הפשוטה להיות שחקן טוב. הוא התנתק מכל הרשתות החברתיות. הפסיק לקרוא עיתונות רעילה. הוא בנה לעצמו פרסונה חדשה – "הכריש" – שחקן חרוץ וממושמע שנותן את הכול. והוא, השחקן הזה, שהצליח להרים את עצמו מאימת האכזבה, מתחושת הכישלון והבושה – הוא זה שהבקיע את שער הניצחון בגמר המונדיאל. אייי איייי איייי חבריימלעך, אני לא יכול לתאר לכם כמה הסיפור הזה, של טורס, ריגש אותי. מכל כישלון אפשר לקום. מכל תקופה רעה אפשר לצמוח. אף פעם לא מאוחר להתחדש ולפרוח. הווינרים הכי גדולים בעולם – הם אלה שהצליחו להוציא את עצמם ממרה שחורה. 

ביום חמישי נכנסתי ברגליים כושלות לאולם הגדול בבית אבי חי. "מה שיהיה יהיה", חשבתי לעצמי. גם אם יש כאן רק עשרים אנשים – הם יקבלו ממני יופי של הרצאה. אבל כשנכנסתי לאולם ראיתי שהוא מלא עד אפס מקום. כמעט מאתיים איש ישבו שם. ואני הבטתי בהם והרגשתי דמעות בעיניים. יש לי סיכוי להינצל, אני עדיין חי, אני עדיין רלוונטי, אני עדיין כאן בעולם.

וזהו, חברים אהובים, זה הסיפור שלי. זה סיפור על רכבת ההרים הרגשית שעברתי. הייתי שמח להיות בן אדם יציב וחזק. אבל מה לעשות, אני איש רגיש מאוד, אני עלה נידף ברוח. ואני גאה בעצמי שהצלחתי להרים את העלה הזה. הדרך יפה עד מאוד. וצריך להמשיך ללכת נגד הרוח.