שירות לאומי לחרדים יזיק ולא יביא שוויון בנטל

אחד מעקרונות הבסיס של האתיקה הרפואית הוא "פרימום נון נוקרה" – ראשית, אל תגרום נזק. החדשות הטובות הן שהציבור נחוש לטפל באוטונומיה החרדית שצמחה לנו, ולעשות את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. החדשות הרעות הן שהציבור צועד לתוך שדה מוקשים, ולהתעוררות המבורכת הזו עלול להתלוות נזק אגבי חמור. המוקש הראשון והחמור ביותר הוא רעיון העוועים של שירות לאומי־אזרחי לכולם. מעט מדי ישראלים מודעים לכך שבקרב כלכלנים יש כמעט קונצנזוס שמדובר ברעיון רע.

לישראלי הממוצע זה נשמע פתרון שובה לב. רציתם שוויון בנטל? החרדים לא מוכנים לשרת בצבא? בינגו! נשלח אותם לקטוף אבוקדו בעוטף עזה, לעזור לילדי החינוך המיוחד, או להחזיק משמרת לילה בחמ"ל של מכבי האש. על הדרך נדחף לשם גם את צעירי המגזר הערבי, ונשים סוף לטענות של "אבל למה את הערבים לא מגייסים?". שלוש ציפורים במכה אחת. לדתיים־לאומיים שבנותיהם משרתות בשירות הלאומי יש נטייה מוגברת ללכת שבי אחר פתרון הקסם הזה, שמבטא גם אתוס של תרומה למדינה, שירות, ואיזון של חובות מול זכויות אזרחיות.

הבעיה היא ששירות לאומי לכול רק יחמיר את הנטל. את המחסור של צה"ל בתפקידי לוחמה הוא לא יפתור - המילואימניקים הלוחמים עדיין יישאו על גבם סבבים על סבבים של עשרות ומאות ימי מילואים בשנה - אבל יש לו פוטנציאל לא מבוטל להזיק לכלכלה הישראלית. הוא ייצור מערך אימתני ויקר שישלח צעירים לעבודות שאינם מעוניינים בהן, שהם לא הוכשרו לבצע אותן, ושהם יעזבו אותן לאחר שנה או שנתיים לכל היותר. לא תהיה יכולת לפטר את העובדים הללו, והמשכורת שלהם תשולם על חשבון משלם המיסים. ומי הציבורים שנושאים בעיקר נטל המיסים? נכון מאוד. רציתם שוויון בנטל, התפשרתם על שוויון בסבל, ותקבלו בפועל רק הכבדה בנטל.

חִשבו, לדוגמה, על בית אבות שזקוק לעובדים כדי לשטוף חדרים. הוא יכול לפרסם מודעת דרושים ולשכור פועלים שמעוניינים לבצע את המלאכה, כי זו האפשרות הטובה ביותר עבורם; אם בית האבות ישלם מעט מדי, הם לא יבואו. בית האבות יכול לשלוט במספר הפועלים, להקצות תקציב בהתאם, ולפטר אותם אם המלאכה לא מתבצעת והקשישים סובלים מהזנחה.

עכשיו דמיינו שהמדינה מנחיתה היישר לבית האבות הזה את שמוליק ומנחם מישיבת חברון. קיים סיכוי נמוך שהם יתגלו כפועלי ניקיון מחויבים ונפלאים שבתוך שבוע־שבועיים של הכשרה יתפסו את העסק, אבל סיכוי גבוה הרבה יותר שאין להם טיפת חשק לשטוף חדרים, וגם אין להם באמת מושג איך עושים את זה. למנהל המוסד אין יכולת לפטר אותם או להציע להם שכר הולם שיתמרץ אותם. אולי הוא יאפשר להם לשוטט במסדרונות, או ימציא עבודה שאין בה צורך אמיתי אבל כזו שהם יסכימו להיות שותפים בה. כך או כך, את התקציב לחברת הניקיון האמיתית זה לא יחסוך לו, ומשלמי המיסים יצטרכו רק לשלם יותר עבור המנגנון. בשנה הבאה, כשיגיעו שני בני שירות חדשים מישיבת מיר או מתיכון באום אל־פחם, מנהל בית האבות אפילו לא יטרח לבנות עליהם ככוח עבודה אמין.

כואב ככל שזה יישמע לאוזן הציונית־דתית, מערך השירות הלאומי הוא מופת של חוסר יעילות כלכלית והבנה לקויה של פעולת התמריצים. הוא גם מעכב לימודים גבוהים או הכשרה מקצועית אמיתית. אפשר להצדיק את המחירים הללו כאשר מגייסים אליו לתקופה קצרה צעירים וצעירות בעלי תחושת שליחות ורצון לתרום מחוץ למעגלים המיידיים שלהן, כחלק מההתפתחות החינוכית. אבל להפוך אותו לחובה כללית לקבוצות שאינן מעוניינות בה?

כולנו יודעים איך זה ייגמר. סיקרתי את אחד הניסיונות הקודמים של הפוליטיקה הישראלית לגייס חרדים, במסגרת ועדת עפר שלח ואיילת שקד בשנים 2015-2013. היה שם, בין השאר, סחר־מכר של תקנים למד"א תמורת תקנים לזק"א, וגם שאר ארגוני ההצלה והאקשן לחרדים לא טמנו ידם בצלחת. ומה אם תגלו שמחצית מהשנתון החרדי של 14 אלף גברים ישרתו בשירות לאומי־אזרחי כקומונרים בתנועות נוער בתוך הערים החרדיות, או יבלו שנה כשליחים בבורו־פארק ובלייקווד מטעם ארגונים חרדיים? הכול על חשבון המדינה כמובן, גם מערך הפיקוח ושיעורי התורה שיש לספק להם. וכמובן, סוג כזה של שירות גם יזכה אותם בסבסוד למעונות, קצבאות אברך, מחיר למשתכן ושאר הטבות שנשללו ממשתמטים, שהרי הם תרמו את חלקם.

למי כל העסק הזה יעזור? את עבודות הכפייה יש להגביל אך ורק למה שהחברה הכללית לא יכולה להתקיים בלעדיו, קרי שירות צבאי. גם בתוך הצבא יש אי־שוויון בצורכי כוח האדם: מחסור ענק בלוחמים ובמקצועות מובחרים, ועודף ענק של חיילים בתפקידי מטה ומִנהלה זוטרים. כל עוד אנו פועלים במודל של צְבא עם, צריך לשאוף לחלוקה צודקת יותר של הנטל בין קבוצות האוכלוסייה. אם מחליטים שלא צריך את כולם – אפשר אפילו להגריל פטורים בין כולם, במקום להעניק אותם למגזרים מסוימים. אבל הרעיון לחייב את כולם בשירות כלשהו, צבאי או אזרחי, הוא מלכודת דבש דביקה וסמיכה. הציבורים המשרתים ופוליטיקאים פופוליסטים שמייצגים אותם, מתפתים ללקוק ממנה ולחוש את טעמו של הצדק מתפשט בחלל הפה. רק לאחר מעשה הם יגלו שכולנו שקענו עמוק יותר תחת נטל הצדק והשוויון המדומיין.

זהירות, ריכוזיות

מוקש נוסף שאורב לנו בבואנו לפרק את האוטונומיות החרדיות הוא החזרה לריכוזיות. השיח נגד האוטונומיה של המפלגות החרדיות תופס תאוצה, ובצדק. המדינה כמעט לא מתנהלת באופן ישיר מול הפרט החרדי, והכול נעשה באמצעות מתווכים בעלי הקשר פוליטי ומפלגתי ברור. מערכת החינוך, התכנים הנלמדים בה, זהות המורים, השלטון המקומי, הרישום לקופות חולים, מחיר קווי האוטובוס, פעולות שיטור מסוימות ואפילו גובה הפרנסה של הייטקיסטיות מקריית־ספר - מאחורי כל אבן שאתה מרים מתחבא עסקן של ש"ס או של יהדות התורה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים. סנקציות קהילתיות על שידוכים ועל קבלה למוסדות חינוך מאפשרות לשמר את השליטה החזקה בחיי הפרט.

יא, ברעכן! את כל המבנה הזה נחוץ לפרק ולהתנהל באופן הוגן מול האזרח החרדי מן השורה, שזכאי כמוני וכמוכם להשכלה בסיסית ולהזדמנות נאותה לבחור בחיים שאינם עוני מחפיר. הציבור החרדי כיום מונה מיליון וארבע־מאות אלף נפש, כמיליון מתוכם מתחת לגיל 25. המדינה לא יכולה עוד להרשות לעצמה לעצום עיניים ולעבוד מול מתווך נוח או מושחת. אבל מה שמטריד אותי הוא שבשעטה המוצדקת נגד האוטונומיה, נמצא את עצמנו מחזקים את אחת המחלות הקשות של המדינה שלנו: ריכוזיות יתר.

ישראל נמצאת במקום האחרון במדד האוטונומיה לרשויות המקומיות, וזה כשמשלבים את מדינות האיחוד האירופי וה־OECD ביחד. אנחנו אחרונים, אחרי מקסיקו, קפריסין ומלטה. משרד הפנים לא סומך על ראשי ערים שיקבעו לבד את גובה הארנונה, צובע להם מראש כ־85% מהתקציב בלי גמישות, ובטח לא חולם לאפשר להם להפעיל שיטור מקומי, כנהוג בדמוקרטיות רבות. מערכות שלטוניות שלמות, כמו רווחה או חינוך על־יסודי, שוכנות ברשות המקומית, אבל היכולת שלה להשפיע עליהן מזערית. רשויות רבות בישראל עושות מאמצים אפסיים לגבות ארנונה או לאזן את התקציב שלהן, ונסמכות על מענקי איזון ותקציבים מקופת המדינה.

גם התחבורה הציבורית של ישראל ריכוזית עד גיחוך. השלטון המרכזי בירושלים הוא היחיד שמוסמך להעתיק תחנת אוטובוס מרחוב לרחוב, או לתכנן מעבר של קו בשכונה חדשה. שלושים שנה מנסים להקים כאן רשויות תחבורה מטרופוליניות כדי שתכנון התחב"צ יהיה קרוב לשטח, לצורכי התושבים. באופן מתסכל, בשבוע שעבר החוק הזה נפל שוב בכנסת, רגע לפני קו הסיום ואחרי הגעה להסכמות היסטוריות בין הקואליציה, האופוזיציה, ראשי רשויות ומשרד התחבורה. אגב, מי שהפילו אותו היו הסיעות החרדיות, בטענה שקרית שהוא יאפשר הפעלת אוטובוסים בשבת (בחוק המוצע, כל שינוי של הסטטוס־קוו יישאר בסמכות השלטון המרכזי).

על הריכוזיות של מערכת החינוך אין צורך להכביר מילים. מנהלי בתי הספר בישראל מקבלים יחס של פקידים שמנחיתים עליהם משימות לביצוע, ובקושי סומכים על הדו"חות שהם ממלאים ושולחים יום־יום למשרד בירושלים. הגמישות בהעסקת מורים היא אפס, הגמישות בבחירת תוכני הלימודים כמעט לא קיימת, ובכל השוואה בינלאומית האוטונומיה של מוסדות החינוך בישראל נמצאת בשפל. מערכת החינוך החרדית היא חריג יוצא דופן, שבחלקה הגדול מתפקדת כמערכת פרטית כמעט לחלוטין. תפקידה של הממשלה הוא להיות הארנק ותו לא.

אלה שלוש דוגמאות בלבד לתרבות הפוליטית הריכוזית בישראל, שהרעיון של מתן אוטונומיה זר ומוזר לה. החשש הוא שהפירוק הנדרש של האוטונומיה החרדית רק יחזק את הרפלקס הריכוזי של ממשלת ישראל: לא סומכים על ראשי ערים, לא סומכים על מנהלי בתי ספר, לא סומכים על הורים ואזרחים שיחליטו לבד. המדינה תיקח את כל המושכות, והיא עלולה רק להעמיק את הנזק.

ייתכן, למשל, שלמערכת החינוך החרדית כפי שהיא היום יש יתרונות מבניים מסוימים. אסור כמובן להשלים עם מה שקורה שם, אבל במקום לרוץ לפרק אותה מהיסוד, כדאי לחשוב איך מכניסים פנימה את דרישות המינימום של המדינה להשכלה כללית ומנהל תקין. דוגמה נוספת היא ההתארגנות הצרכנית החרדית מול חברות האוטובוסים או קופות החולים, תוך ניצול יתרון הגודל ויכולות השינוע המהיר של אלפי אנשים. בשם המלחמה בעסקנות אנו עלולים לפגוע ביוזמות ברוכות ולהרע את חייו של הפרט החרדי. לא כל מתווך הוא בהכרח מיותר, וההפך מאוטונומיה לא חייב להיות ריכוזיות.

מקפצה או תקרה

הכשל האחרון שצריך להיזהר מפניו בפיצוח האתגר החרדי הוא זה שכבר נפלנו בו בפעם הקודמת. בשנת 2002 תעסוקת חרדים הייתה בשפל: 35% לגברים, ו־50% לנשים. הרפורמות של שר האוצר נתניהו גרמו לזינוק מופלא בעיקר בתעסוקת הנשים, אבל המדינה לא הסתפקה בקיצוץ קצבאות. היא פעלה באופן ממוקד להכניס את המכללות הטכנולוגיות לסמינרים החרדיים. המחשבה הייתה שלימודי הנדסאות קצרים יחסית, ומעניקים תשואה גבוהה להכשרה. היתרון: זו לא תעודה אקדמית, שעדיין נחשבת משוקצת בציבור החרדי. וכך הסטנדרט של צעירות במיינסטרים החרדי הפך לתוספת שנים י"ג-י"ד בסוף התיכון, הצטיינות מרשימה בלימודי חול מלכתחילה בדלת הראשית של החינוך החרדי, והשתלבות במשרות תכנות בהייטק וסביבותיו.

התוצאה מדהימה. כעבור שני עשורים, החרדיות הדביקו את שיעורי התעסוקה של נשים חילוניות ודתיות – 81%. הן עובדות מבוקשות בתעשייה, מצטיינות, חרוצות, לא דורשות יותר מדי, ואפילו התרבות החרדית השתנתה כך שבשידוכים כיום, בחור מישיבה נחשבת לא מתפשר על פחות ממתכנתת בחברה מובילה. לכאורה סיפור של הצלחה מסחררת. אלא שבמשרד האוצר מוטרדים בדיעבד מאחד ההיבטים של ההצלחה הזאת: השכר עדיין נמוך יחסית.

אחד הקשיים עם השתלבות חרדים בשוק העבודה, גברים ונשים כאחד, הוא שפריון העבודה שלהם נמוך, וקצב עליית השכר לא מדביק את שאר הציבור הישראלי. גם כשהם כבר יוצאים לעבוד, פערי ההשכלה לא מאפשרים להם להתחרות על המשרות הטובות ביותר. בפרספקטיבה ארוכת שנים, גורמים במשרד האוצר מכים על חטא ותוהים אם סיפור ההצלחה של הנשים החרדיות איננו בעצם פתרון קל אך בינוני. בין בוגרות הסמינרים הללו יש ודאי בחורות מבריקות, שהוסללו יחד עם כל העדר לתפקיד הנדסאיות בשכר סביר אך לא למעלה מכך. אולי אם המדינה לא הייתה תופרת את החליפה הנוחה כל כך של המכללות הטכנולוגיות, הן היו לומדות לתואר בהנדסה או ברפואה או מגיעות לתפקידי הנהלה בכירים?

יש בכשל הזה "בחירת מנצחים". הניסיון להכתיב את השוק, לחזות את עתידו ולהשקיע משאבים בכיוונים מסוימים, מכיל בתוכו את המחיר של היעדר האלטרנטיבה. לעולם לא נדע אם פעולה אחרת הייתה מייצרת שכר גבוה יותר לחרדיות, או עוצרת את השתלבותן. בכל מקרה מדובר במהפכה כלכלית חשובה שאין להקל בה ראש, אבל המחשבה על המקפצה שהפכה בפועל לתקרת זכוכית לדור שלם של עובדות חרדיות, טורדת מנוחה.

ראוי להרהר גם על מה שמסגרת כמו חטיבת חשמונאים תעשה לחייל החרדי בעתיד הרחוק, או רשת בתי ספר כמו הזרם הממלכתי־חרדי לתלמיד החרדי שהוריו מעוניינים בהשכלה כללית. ייתכן שהדבר הנכון הוא להתמיד בלחץ הכלכלי ולתת לחרדים לייצב בעצמם את המערכת. חשוב להעניק את המעטפת הראויה לצעירים חרדים שרוצים להשתלב, אבל צריך להיזהר מהיומרה שלנו לשנות מגזר שלם על תרבותו, מנהגיו ודרכיו, לבחור מנצחים, ולגלות בדיעבד שאותם המנצחים הם דווקא המפסידים הגדולים.

לסיכום, כפי שכתבנו גם בשבוע שעבר: המשפחות החרדיות לא עמדו מעולם מול לחץ כלכלי כמו שמופעל כלפיהן כיום. זה ההישג הגדול ביותר של הממשלה המכהנת, אף שהיא התכוונה להפך. אבל התחושה הציבורית היא שמצבנו מול החרדים גרוע מתמיד, כי מתמקדים בהצהרות הפוליטיקאים ולא במעשים בפועל. ככה, כמעט כל תוצאה של הבחירות הקרבות עלולה לפגוע בהישג הקיים, להקטין אותו, ולתרגם את ההתעוררות הברוכה לטיפול שורש בסוגיה החרדית דווקא לכיוון של נזקים אגביים קשים.