הנה היא באה, עונת הנדידה של הישראלי לחו"ל. אומנם העונה הזו נמשכת לאורך כל השנה על אש קטנה עד בינונית, אך היא הופכת לזרימה איתנה וקבועה משרוולי נתב"ג מערבה בדיוק חמש דקות אחרי צאת תשעה באב, ועד שאחרון הילדים נרדם בקרוסלה של טרמינל 3 על מזוודה מתפקעת שעות בודדות לפני פרוץ שנת הלימודים.

כדי שתוכלו לדעת בדיוק מי מסתובב איתכם בין דוכני הבשמים של הדיוטי בארבע לפנות בוקר, או מה עומד בלב דמותו של האדם שנוחר את חייו במושב הצמוד אליכם בטיסה, ולמעשה גוזר על השלפוחית שלכם להתרוקן רק במונטנגרו, קבלו את ארבעה הטיפוסים של המטייל הישראלי בנכר.

המתעד

אם תציצו לתוך הטרולי של המתעד, תבינו שאוכל כשר או תחתון לכל יום הם בבחינת מותרות. מה שבאמת צריך לקחת איתנו לחו"ל זה קודם כול ציוד שיאפשר לצלם כל נקודה שאליה נגיע, כי אחרת לא באמת היינו שם: שלושה מקלות סלפי עם שלל פונקציות, חצובה מקצועית וסמי-מקצועית, עדשות ענק שחלקן עולות יותר מהמטוס המצ'וקמק שיעביר אותן למדינה אחרת, וכמובן שלל בטריות כדי שכל הטוב הזה לא יקרוס מבחינה אנרגטית ברגע הקסום ההוא שבו המתעד ילחץ על הכפתור.

הימים יוקדשו לצילומים, והלילות להורדת התמונות למחשב, עריכתן והפצתן במדיה החברתית. שעות הבוקר המוקדמות של המתעד יתעלמו מילדיו הזקוקים לאבא שיכין להם כריך ליום הצילום הבא – כלומר, יום הטיול הבא - ויוקדשו לספירת צפיות ולייקים לתמונות שעלו אתמול. המתעד לא רק מתעד את המקומות שבהם היה וצילם, אלא גם את שמות חבריו שטרם הגיבו בצווחות וירטואליות בסגנון "יא תותח-על, איך אתה מצלם, אני מת".

אל תסתבכו איתו. יש לו זיכרון, ובכן, צילומי.

הפוגרומיסט

לא מדובר, חלילה, בפושטק שמגיע לחוץ לארץ ומתנהג שם באופן לא הולם. הפוגרום שהעניק לו את שמו התרחש ממש מזמן, אך יהודי חם כמוהו לא ישכח או יסלח.

כשכל המשפחה תאכל בהנאה את הארוחה הדשנה במסעדה הכשרה בעיר הזרה, הוא יבשר לה כי ממש במקום שבו ניצב השולחן שלה עמד בזמן האינקוויזיציה מכשיר אימה סדיסטי שעינה את נפשותיהם של יהודי האזור אשר לא הסכימו להמיר את אמונתם. כשישוטטו לאחר מכן ליד הנהר, הוא לא יניח לסובביו להנות מזיו גלי המים הרכים המתנפצים חרש אל הגדה, ישלוף ספר מהוה מתיקו, ויקריא להם את רשימת היהודים שנטבחו כאן ממש, על גדות הנהר הארור – אותו נהר שעליו מספרים כי בזמנו של בוגדן חמלניצקי היה אדום מדם יהודי האזור במשך שבועות.

הפוגרומיסט לא ייתן לאף חיוך של קופאית בפריימרק לטשטש את העובדה שסב-סבה עבר מבית לבית וחיפש סימני מזוזות כדי לשדוד ולרצוח את היהודים שחיו לידו בשכנות טובה עד שעלה הכורת. כל עיכוב בהמראה חזור יפורש אצלו כנצר להתעללות הסדיסטית שחוו כאן אבותינו ואבות אבותינו, ורק כאשר המטוס המקומי ימריא סוף-סוף בדרכו לארץ הקודש הוא יירגע ויבקש מים מהדיילת. כשזו תענה לו בנעימות אך בנחרצות שאין חלוקת מים עד שהמטוס יגיע לגובה שיוט, הוא יסנן טרוניה מתחת לשפם שרק בני משפחתו יבינו: מתישהו במרוצת הדורות, אחד מאבותיה שיסף יהודים להנאתו. הלוא הדבר מובן מאליו.

הממיר

ידידנו הממיר לא קשור בשום צורה לטלוויזיה, אלא ליישומון של המחשבון בטלפון הסלולרי שלו. מהרגע שבו ינחת ביעד ועד לרגע שבו יחזור ארצה, הממיר יהיה עסוק בדבר אחד: המרת כל תשלום או מחיר שיראה בדרך לשקלים - המרה שבצידה תישמע גם פרשנות מקרו-כלכלית על מצבה של כלכלת ישראל לעומת אירופה המזרחית או המערבית, הכול לפי העניין.

צריך להודות על האמת: לפני שקם גוש היורו, כל נסיעה לאירופה הייתה בוננזה בפני עצמה. כל מדינה אחזה במטבע משונה משל עצמה, והפרשי השערים סחררו את ראשו של הממיר, והפכו כל טיול לסדנת חישוב ארוכה ומספקת. עד היום הוא מתענג על שמות מהעבר כמו הלירה האיטלקית, הפרנק הבלגי, המרק גרמני והגילדן ההולנדי. אח, הוא נזכר בעודו מהלך בחופיו הקסומים של אי יווני, כמה היה קשה לחשב את ערכה של הדרכמה בימי המשבר הכלכלי ביוון, כשממש בכל כמה שעות היינו צריכים לעדכן את מחשבון הכיס.

אגב, אם יש משפט ששנוא על הממיר שלנו הרי שהוא "איזה כיף שהאירו בדיוק ארבעה שקלים". הוא מביט בדובר כעוס ולא מבין מה כיף בהמרה שאפשר לעשות בראש, בלי לערב בעניין שברים ועיגולי אגורות למעלה או למטה.

אבל הרגע המרגש ביותר בחייו של הממיר מתרחש לקראת הנחיתה בארץ. או אז עוברות הדיילות עם שקיות נייר קטנות ומבקשות את הכסף הקטן שנותר בכיסי הנוסעים בשביל איזו עמותה כלשהי. ממקום מושבו בירכתי המטוס הוא זורח לקראת המאורע, וכשהדיילת מגיעה הוא לוחש לה, "הנה, קחי 73 סנט. את יודעת כמה זה יוצא בשקלים?".

האותנטי

טיימס סקוור? פחח. בוא, אני אקח אותך לכיכר בברונקס. יש שם פחות שלטי רחוב מלאכותיים ויותר מניו-יורק האמיתית. מה אתה שואל? למה יש פה כל כך הרבה חסרי בית, חנויות עלובות וריח של שתן קרוש? ברוכים הבאים לעולם האמיתי.

בעיני האותנטי שלנו, מסלולי התיירים השחוקים הם אות וסמל לתופעת עדר מביכה. לכן הוא תמיד יחפש את הרחוב המקביל, את השכונה הלא מוכרת, את המדינה שבה איש ממקורביו עוד לא ביקר.

חשוב לדעת שאותנטיים אינם מצויים רק בעם ישראל - כל עם וכל מדינה מתחזקים כמות מסוימת של נודניקים מקוריים ומתישים. כשהאותנטים מארצות הנכר מגיעים לישראל, הם יסתובבו חצי יום בפתח-תקווה וירגישו מיוחדים מאוד. מגיע להם.