כלי התקשורת הגדולים בעולם דקלמו במשך כמעט שלוש שנות מלחמה בעזה, בהכנעה ובאופן עיוור, את נתוני "הוועדה להגנה על עיתונאים" (CPJ). רשתות התקשורת וסוכנויות הידיעות הציגו פעם אחר פעם את הסטטיסטיקות של הארגון כדברי א־לוהים חיים, במטרה לבסס את הנרטיב שישראל פוגעת במכוון באנשי תקשורת. כך התקבעה תדמיתה של ישראל כמי שרוצחת עיתונאים באופן מכוון והמוני, במטרה להטיל אימה ולהסתיר מהעולם את המתרחש בעזה.

כעת נחשף הבלוף. מתברר שמאגר הנתונים המהולל של CPJ – לכאורה, רשימת שמות של עיתונאים שנהרגו בעת עבודתם - הכיל באופן שיטתי פעילי טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי. האבסורד הגיע לשיא כשארגוני הטרור החלו לאחרונה לפרסם מודעות אבל רשמיות שהתגאו בשיוכם הארגוני והצבאי של ה"עיתונאים" לכאורה.

בעקבות לחץ ציבורי וחשיפות עקביות של התרמית הזו נאלץ הארגון בסוף יוני להכריז במבוכה על "בחינה מלאה ומחודשת" של רשימת אנשי התקשורת ההרוגים בעזה. עד כה הוא הסיר שמונה שמות לאחר שהתברר לו כי הם היו מחבלים, ו־12 שמות נוספים ירדו מסיבות אחרות. הבחינה אמורה להסתיים במהלך יולי, וסביר להניח שיוסרו שמות נוספים של "עיתונאים".

בשלב זה הייתם מצפים שכלי התקשורת כמו BBC או CNN – שהסתמכו על נתוני הוועד להגנה על עיתונאים כדי לתקוף את ישראל – ידווחו בהרחבה על קריסת האמינות של מקור המידע שלהם. אך במקום בדק בית נתקלנו בקשר שתיקה מהדהד. כמעט אין דיווחים בתקשורת העולמית על ה"עיתונאים" ההרוגים, שהתגלו כמחבלים פעילים.

הסיבה לשתיקה הזו אינה נובעת רק ממבוכה מקצועית, אלא מעידה על ניגוד עניינים עמוק. כיצד אפשר לצפות מגופי התקשורת כמו ניו־יורק טיימס או סוכנויות הידיעות רויטרס, AP ו־AFP לדווח באופן ביקורתי על מחדליו של ארגון, כאשר עיתונאים, עורכים ובכירים העובדים באותם הגופים יושבים במועצת המנהלים של CPJ?

הקשר המושחת הזה יצר מנגנון יעיל של חיפוי הדדי: CPJ מספק לכלי התקשורת נתונים מנופחים, המשרתים את קו הסיקור העוין לישראל, ובתמורה העיתונאים מעניקים לו יוקרה, שומרים עליו מפני ביקורת ציבורית ושותקים כשהשקרים נחשפים. מי שמעלים עין ממחבלים שלובשים אפודי עיתונות בוגד קודם כול בעיתונאים האמיתיים שהוא מתיימר להגן עליהם.

בתוך הפרשה הזו קשה להתעלם מחלקו המביש של העיתון הישראלי הארץ, שמילא תפקיד פעיל בהדהוד עלילות הארגון כלפי מדינת ישראל וצה"ל. בפברואר 2024 מיהר עורך העיתון אלוף בן לחתום עם עשרות בכירי תקשורת מהעולם על מכתב פומבי של CPJ, המאשים את ישראל ב"התקפות על עיתונאים". חתימתו של בן נוספה למכתב מתוך קבלה עיוורת ומוחלטת של נתוני הארגון, ללא שמץ של ספקנות עיתונאית או בדיקה עצמאית מתבקשת. בפברואר השנה דיווח הארץ בהרחבה כי לפי CPJ, "ישראל הרגה ב־2025 יותר עיתונאים מכל מדינה אחרת, זו השנה השנייה ברציפות".

עכשיו, כשהארגון מודה בפועל שהרשימות שלו דורשות בחינה מחדש בעקבות הכללת מחבלים באצטלה עיתונאית, היכן ההתנערות של הארץ? כיצד עורך עיתון, החתום על מסמך שמבוסס על נתונים שקריים, לא מוצא לנכון לפרסם הבהרה, להתנצל או לחזור בו? פניתי לאחרונה למערכת העיתון בבקשה שתדווח על השערורייה שמעורב בה הארגון שהיא חפצה ביקרו. עד כה העיתון בחר להתעלם מכל הסיפור.

הסקנדל של CPJ אינו רק סיפור קריסתו המוסרית של ארגון כזה או אחר. מדובר בכתב אישום חריף נגד תעשיית חדשות שלמה, שוויתרה על העובדות לטובת אג'נדה אנטי־ישראלית. הגיע הזמן שגופי התקשורת יפסיקו לשמש מגן אנושי לארגון שהפך לבמה להלבנת מחבלים, ויתחילו למלא את תפקידם המקורי: לדווח את האמת ולבדוק את העובדות, גם כשהן לא מסתדרות עם הנרטיב שלהם.

שלומי בן־מאיר הוא עורך אתר CAMERA בעברית, מבית ארגון CAMERA העולמי לביקורת התקשורת