מאז הדיון בבג"ץ בעתירה על סגירת גלי צה"ל עברו כבר חודשיים. פסק הדין טרם נראה באופק. השאלה הפשוטה איפה ההחלטה ולמה בעצם פסק דין מחכה מובילה למסקנה אחת ברורה: "לא להחליט", במערכת המשפט, זו החלטה לכל דבר. הדרך הקלה והבטוחה ביותר לתקוע מהלך של ממשלה מכהנת היא פשוט לשים אותו בהמתנה ממושכת, ולתת לו להעלות אבק על המדף עד שהשלטון יתחלף.

אין שום שיטתיות בכל הנוגע ללוחות הזמנים של בג"ץ. אין חוק או תקנה שקובעים כמה זמן מותר לשופטים למשוך עתירה עד לדיון, או כמה חודשים הם יכולים לחכות מהדיון ועד לפרסום ההחלטה או פסק הדין. הפערים הללו אינם תקלה במערכת או עניין של עומס ביומן, אלא כלי נשק.

כשבג"ץ רוצה, הוא יודע להיות המוסד המהיר והיעיל ביותר במזרח התיכון. זוכרים כיצד התכנסו השופטים מרגע לרגע כדי להורות ליושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את המליאה, תוך התערבות חסרת תקדים בהליכים פרלמנטריים? ואיך האיצו את ההליכים, התעלמו מבקשות דחייה וקבעו דיון בהרכב היסטורי רק כדי לפסול את עילת הסבירות רגע לפני פרישתה של הנשיאה אסתר חיות?

כשזה מתאים לשלטון המשפטנים, פסקי דין ניתנים במהירות האור. אבל כשזה לא מתאים הזמן עוצר מלכת, וההליכים נגררים נצח־נצחים.

התוצאה של היעדר הציפיות ואמות המידה הברורות היא שלשופטים יש מרווח פעולה אדיר ובלתי מוגבל. הם בכלל לא צריכים לכתוב פסק דין מנומק כדי לסכל מדיניות של הממשלה או להפוך החלטות של שר נבחר. די בכך שפשוט לא יחליטו.

השיהוי המכוון הוא אסטרטגיה לכל דבר. הסחבת פותחת פתח לאינספור תמרונים ועיכובים משפטיים, שנועדו לייאש את המערכת הפוליטית בלי להותיר טביעות אצבע. הרי אי אפשר לבקר פסק דין שעוד לא נכתב, ואי אפשר לערער על החלטה שטרם התקבלה.

ההליך סביב גלי צה"ל הוא דוגמה מובהקת לאופן פעולתו של שלטון המשפטנים בישראל, והוא לא התחיל היום. כבר ב־2021, כששר הביטחון דאז בני גנץ – רמטכ"ל לשעבר, שלא בדיוק חשוד בניסיונות "להרוס את הדמוקרטיה" – החליט שצריך להוציא את התחנה מהצבא, הוא נתקל באותה החומה.

זה התחיל ביועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, שקבע ש"אין לעשות זאת בתקופת בחירות", המשיך בהקמת ועדות פנימיות שבחנו את הנושא, והגיע לשיא כשהייעוץ המשפטי לממשלה החל לייצר חוות דעת יש מאין רק כדי לתקוע מקלות בגלגלים. היה ברור לכל בר־דעת - גם למערכת הביטחון וגם לחלקים נרחבים במשרד המשפטים - שסגירת גל"צ, כמו כל יחידה צבאית אחרת שקמה במקור ללא חקיקה, נמצאת בסמכותם הבלעדית של הרמטכ"ל ושר הביטחון. אולם פקידי משרד המשפטים החליטו לתקוע את המהלך בנימוק המדהים ש"זה עלול לצמצם את התחרות בשוק התקשורת, ולפגוע בעצמאותה".

אין צורך להיות משפטן גדול כדי להבין שאין שום קשר בין "תחרות בשוק התקשורת" ובין ייעוץ משפטי אובייקטיבי או סמכות חוקית. אלו היו שיקולי מדיניות לכל דבר ועניין, שהתחפשו לחוות דעת משפטית. מנדלבליט לקח את ערמת המסמכים הזו, הבטיח "לכנס דיון מיוחד", והמהלך של גנץ נקבר קבורת חמור בתוך הסחבת הבירוקרטית. מנדלבליט פשוט המתין עד שהממשלה תתחלף.

מה שעשו אז היועצים המשפטיים עושים היום שופטי בג"ץ, בדרכם שלהם. המערכת הפוליטית משקיעה משאבים, מקימה ועדות, מקיימת דיונים ממושכים, בונה תוכניות עבודה, מקבלת החלטות ממשלה סדורות – וברגע האמת המשפטנים לוחצים על כפתור ההשהיה. שרשרת החיול של עיכוב המדיניות פשוט העבירה את המקל ממשרד המשפטים לבית המשפט העליון.

שר הביטחון יכול להתחלף, הממשלה יכולה להשתנות, הרמטכ"ל יכול לדרוש - אבל השיטה נשארת זהה. אם המדיניות לא מוצאת חן בעיני המערכת המשפטית, אין סיכוי שהיא תקרה. לא צריך אפילו לנמק, לא צריך להתעמת עם הציבור, צריך רק למשוך זמן עד לקלפיות. הממשלה יכולה להשתנות, השר יכול להתחלף, עשוי להיכנס שותף קואליציוני שידרוש שינוי – האפשרויות רבות ומגוונות. "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות".

ושוב, גם הפעם קשה לא לראות: אלו לא שופטים שמפרשים את החוק, אלא פשוט פוליטיקאים בגלימות.