כשעלינו על הכביש, קצת אחרי אחת לפנות בוקר, הכבישים היו עמוסים כאילו אמצע היום. עם ישראל שהתארגן בהמוניו על הקרנות חגיגיות של גמר המונדיאל במקומות עבודה, במסעדות ובפארקים, סיים את האירוע, אסף את שאריות הפיצוחים וחזר הביתה. גם אנחנו היינו אחרי הקרנה משפחתית עם פופקורן ובירה. את הגמר רואים עם הנכדים אצל סבא וסבתא.

לגדול בבית ברזילאי זה אומר לבעוט לפני שלומדים ללכת, להפוך את מסדרון הבית למגרש כדורגל עם שערים גדולים וקטנים, ולשחק בכל הרכב (בנות נגד בנים, קטנים נגד גדולים, אבא נגד כולם). זו גם אימא שמבקשת לעצור רגע כשהיא עוברת עם דברים שבירים במסדרון או בעצם גם סתם עוברת, כי מי רוצה לחטוף כדור. לגדול בבית כזה, אגב, מבטיח יכולות־על לתרום דם. ההמוגלובין מאפשר את זה תמיד, כי בשר אדום זה בסיס, ועוף זה סתם פיצוחים. ומעל הכול, פעם בארבע שנים מגיע המונדיאל.

כשהיינו ילדים עקבנו אחרי המונדיאלים בעזרת קלפים ואלבומים. אבא שלי היה מתעניין בזהות השחקנים שהאחים שלי הרוויחו במשא ומתן עם החברים שלהם, או אחרי משחק הפיכת קלפים על הרצפה. מדי פעם הוא היה שולח אותם אל המכולת שבקצה הרחוב עם כמה מטבעות ומורה להם לקנות עוד חבילה או שתיים. עד היום אני לא יודעת מי היה סקרן יותר לפתוח את החבילות הסגורות ולגלות מי מסתתר בהן. אבל כל זה היה הרקע. החגיגה האמיתית הייתה המשחקים. היינו מתכנסים בחדר הטלוויזיה וצופים בהם ביחד, צועקים על השחקנים כשהם לא היו מספיק טובים, מתאכזבים כשהם היו מתמסרים, מורחים זמן או עושים הצגות על הדשא, ומעודדים באדיקות את ברזיל, אלא מה.

אימא שלי נקטה מדיניות חכמה משלה. כדרכן של אימהות לא היו לה תשעים דקות לבזבז. "תקראו לי כשיש גול", הייתה מבקשת, והולכת למטבח. ואנחנו היינו קוראים לה גם כשהיה גול וגם כשהיה "כמ־עט" ממש שווה. היא הייתה עוזבת הכול ורצה לראות את השידור החוזר, ומרוויחה תקציר תמציתי אונליין. תכלס, רבים היו חותמים על השיטה הזאת.

גם כשהילדים שלנו נולדו, הכדורגל וברזיל המשיכו לתפוס מקום של כבוד, כי זה אחלה משחק לשחק עם הילדים. יש בו ספורטיביות וקבוצתיות וכיף, ואצלנו זו גם מורשת משפחתית. תמיד עודדנו את ברזיל והתאכזבנו כשהיא עפה, אבל עם השנים כמעט לא הזדמן לי לראות משחק ראוי לשמו. גם השחקנים שהכרתי וידעתי את שמותיהם בעל־פה, כבר יושבים ביציעי הכבוד של האצטדיונים ופחות מתרוצצים על הדשא. אבל גמר הוא גמר, ועליו כבר חלה חובת צפייה משפחתית.

אחרי המונדיאל הנוכחי עקבתי בחצי אוזן. המון נבחרות, הרבה ימים, ולמי יש סבלנות לשנן מקומות חדשים, שלא לומר מומצאים, כמו כף ורדה. ובכל זאת, עם התקדמות השלבים וכשנשארו רק שלושה משחקים רציניים – שני חצאי גמר ומשחק הגמר – החלטנו לפנות את הזמן ולצפות. קודם כול היינו צריכים לבחור פייבוריטית. זה לא פשוט אחרי שברזיל עפה. מצד אחד, רק לא ארגנטינה. האויבת הגדולה של ברזיל ב"קופה אמריקה", הגביע של דרום אמריקה. מצד שני, אם לא ברזיל, לפחות שיהיה ייצוג ליבשת. נו טוב, הלכנו עליה. אוהדת ישראל. המגמה התחזקה כשראינו מי הנבחרות האחרות: אנגליה, שהמצב בה לא ממש טוב ליהודים, וספרד וצרפת האנטישמיות. במשחק שלהן קיוויתי ששני הצדדים יפסידו.

שני משחקי חצי הגמר היו נהדרים. כדורגל יפה, תוסס ומלא עניין. חוץ מהעובדה שהארגנטינאים באו כדי ללכת מכות. השופט היה משוחד לטובתם אבל גם אנחנו, אז לא נורא.

למה לי פוליטיקה

ערב הגמר הגיע. הקרנה חגיגית בבית ההורים ברעננה. הם הכינו שתי שורות של כיסאות, והטלוויזיה שתמיד נמצאת בחדר צדדי, נדדה לסלון. אל הגמר הזה הגיע בערך כל עם ישראל כשהוא בעד ארגנטינה. מעודדי ספרד הסתירו את האדום־סגול שלהם בתוך שקיות אטומות. הבן שלי שאל למה מערבבים פוליטיקה וכדורגל, ואני לא ידעתי איך אפשר אחרת. אלה המשקפיים של העם שלנו, במיוחד בתקופה הזאת. אם מישהו סוף־סוף בעדנו, אנחנו יכולים לפחות ללבוש תכלת־לבן ולשאת תפילות להצלחתו על המגרש, תוך אכילת פופקורן. אם לא יועיל, לא יזיק.

נכנסתי לבית ההורים באיחור צורב של 10 דקות. התברר שלא הפסדתי כלום. הסלון היה מלא בצעקות על השחקנים שהתבלבלו וחשבו שהם בסיור ברמת הגולן ולכן הם צריכים לרדת לבונקרים. הכדורים נמסרו בעיקר לשוערים, עד שכבר התחלנו לייחל לגול עצמי, רק כדי שהמשחק יזוז קצת. אחרי דקות ארוכות ספרד התחילה לשחק, והופה, היא שיחקה טוב. ארגנטינה כמעט לא נצפתה על המגרש, חוץ מהמכות. השחקנים שלה הגיעו כדי להרביץ. לפעמים חשבנו שאנחנו צופים במשחק ג'ודו. אגב, עם כל השינויים שחוללה פיפא, החלפות רבות והפסקות שתייה, היא יכולה להמציא גם כרטיס שחור ולהפסיק את המשחק אם נבחרת באה כדי לכסח.

המשחק לא היה טוב, בטח לא כזה שראוי לגמר, אבל ספרד התעשתה בשלב מסוים ושיחקה יפה. היא איימה על השער של ארגנטינה וניסתה להבקיע שוב ושוב. פספוס ועוד אחד, ובלימות טובות של השוער המעולה של ארגנטינה אמיליאנו מרטינס, השחקן הכי בולט שלהם במשחק הזה, בעצם היחיד שבאמת שיחק. לאט לאט הרגשתי איך האג'נדה הפוליטית עוזבת אותי לטובת כדורגל טהור. מצאתי את עצמי מייחלת לגול של ספרד, כי די, מגיע לה. התפלאתי על עצמי, אבל אין הרבה זמן להתפלפלויות פנימיות כשחייבים לצעוק על הטלוויזיה ועל השחקנים.

ואז, אחרי 106 דקות, זה קרה. פראן טורס הצליח להבקיע שער. או אז, בתוך ההארכה, ארגנטינה התעוררה והתחילה לשחק. אבל זה היה מאוחר מדי. לא רצינו שהיא תצליח. לא הגיע לה בכלל (וחוץ מזה, למי יש כוח לפנדלים). שריקת הסיום גאלה את כולנו. צעקתי "יש" כי ספרד ניצחה. אני מקווה שזה בסדר להעדיף לערב אחד בלבד כדורגל על פני אינטרסים ישראליים. זה לא שהגביע הוא הבסיס להצבעות באו"ם. נתקן במונדיאל הבא.

Ofralax@gmail.com