99 אחוז מאזרחי ישראל לא יזכרו במשאל רחוב מי הם אלימלך וסרמן, חנה איפרגן וליביה דיקמן. ביום חמישי שעבר, בקריית המשפט המפוארת של צה"ל בכפר־יונה, גם אני נזקקתי לתזכורת: שלושתם נרצחו בשערי ירושלים כבר לפני יותר משנתיים וחצי. 

וסרמן, רב ודיין, היה בן 73 במותו. איפרגן, בת 67, ניהלה בית ספר בבית־שמש. דיקמן, 24, מורה לגיל הרך, הייתה בהיריון. אבל באולם מספר 9 בכפר־יונה לא עומדים לדין שני המחבלים שרצחו אותם ופצעו עשרות נוספים. השניים  חוסלו כבר בזירת הפיגוע. עומד לדין רק לוחם מילואים שנקלע לזירה, חתר למגע וחיסל אחד מהם לפחות, אם לא שניים – סמל־ראשון אביעד פריג'ה, צעיר נבון ורך מראה, שחלק גדול מהציבור רואה בו גיבור לאומי, וחלק אחר – "אוכל מוות".  

שמו של החלל הרביעי בפיגוע זכור פי כמה: יובל קסטלמן ממבשרת־ציון, בן 38, אזרח אמיץ, משפטן, שנקלע אף הוא לזירה, חש להציל חיים עם אקדחו, ונורה למוות מפני שנחשב בטעות למחבל. הפרקליטות הצבאית טוענת שפריג'ה ירה בו "מבלי שנשקפה מן המנוח כל סכנה", ולו גם תחת ההנחה שמדובר במחבל. כתב האישום שהגישה חסר תקדים, אף שיש תקדימים רבים של הריגת חפים מפשע בזירות טרור על ידי כוחותינו, לפעמים כתוצאה מתגובת יתר נמהרת. "המון יריות, ללא פרופורציה לכלום", משחזר עמר בר־לב בספרו החדש על סיירת מטכ"ל את פריצת הסיירת לאוטובוס החטוף בקו 300.  אחת הנוסעות, חיילת צה"ל, נהרגה מהאש הזאת. בכל זאת, התביעה החליטה להחמיר מאוד דווקא עם פריג'ה. 

כתב האישום הוגש שנה וחודש לאחר האירוע, בתקופת הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי, שניאותה בהמשך להליך גישור. המגשר הבכיר, אלוף במיל' אילן שיף, פצ"ר לשעבר, שקד חצי שנה על טענות הצדדים, והמליץ על מתכונת לסיום התיק, אשר כללה הקלה משמעותית בכתב האישום. ואולם בינתיים הפצ"רית סיימה את תפקידה בנסיבות ידועות, והפצ"ר החדש איתי אופיר דחה את המלצת המגשר. הוא סגר את תיק שדה תימן, והשאיר פתוח את תיק פריג'ה. לפני כחודשיים וחצי נפתח שלב ההוכחות במשפט. קשה לראות אותו מסתיים בשנה הקרובה, ובכלל קשה לראות. משפט פריג'ה הוא אירוע לאומי מדכדך במיוחד.

כמו בתיקי נתניהו, קו המחלוקת בין הצדדים הניצים בישראל עובר בבית המשפט, ובמקרה הזה מול פרדסי השרון. עובר בשקט, לכאורה. על הספסל הקדמי יושבים פריג'ה והוריו המסורים, גילה ויורם. ספסל מאחוריהם – בני משפחת קסטלמן וחברים. האב השכול, משה, מחזיק בידיו לאורך כל הדיון את תמונתו הממוסגרת של הבן יובל ז"ל. ברור שקשה לו להתייצב כאן ולהגיע לכל דיון, אך בעיניו הוא ממלא בכך "צוואה בלתי כתובה של יובל". שום מילה לא מוחלפת בין יושבי שני הספסלים, אך גם לא מבטים עוינים. אין צורך בשני המאבטחים הצבאיים שמוצבים באולם. כל הנוכחים שומרים על איפוק גם בהפסקות. אבל קשה להתעלם מהחלוקה החברתית ביציע הקהל: חובשי הכיפות והשביסים באו להזדהות עם הנאשם; גלויי הראש – עם המשפחה המאשימה.  

מדוע חובשי הכיפות חשים צורך להביע אהדה לפריג'ה? חלילה, לא מתוך רצון להכאיב למשפחת קסטלמן. הם משוכנעים שפריג'ה לא היה מועמד לדין אלמלא חזותו החיצונית: כיפה גדולה, פאות גדולות, זקנקן. כשהתברר שלא רק שני מחבלים חוסלו בזירה, אלא גם אזרח שנחשד בטעות כמחבל למרות מאמציו הנואשים להזדהות כיהודי, תקשורת השמאל קשרה את פריג'ה לעמוד הקלון. היא ייחסה לו תפיסת עולם שלפיה גם מחבל שהרים ידיים הוא בן מוות, תפיסה שכביכול רכש בגבעות ביו"ש. פוליטיקאים ובכירי צה"ל הושיטו גם הם אצבע מאשימה. בן לילה הוא הפך מגיבור לקילר. כתב האישום, שהושפע מהאווירה התקשורתית, מייחס לו "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", דרגה אחת מתחת לרצח בכוונה תחילה.

משה קסטלמן כתב בעבר במקור ראשון, בתגובה לטענות שעלו בטור הזה, כי "הטענה שפריג'ה מואשם בשל פאותיו או מקום מגוריו חוטאת לאמת, ופוגעת במשפחתנו ובכבודו של בני". בהפסקת הצהריים בדיון, ליד המזנון ההומה חיילים בחוץ, סיפר לי בחיוך עצוב שהוא עצמו פוקד מדי שבת את בית הכנסת הסמוך למקום מגוריו בקריית־טבעון. הוא אמר גם שחשיבות המשפט נעוצה בעיניו בצורך למנוע אסונות דומים נוספים. כששאלתי אם יש לו אמון בשופטים, משה השיב בחיוב נחרץ. זו אמירה חשובה: שניים מהשופטים הם חובשי כיפה. אב בית הדין, קצין מילואים, למד בצעירותו בישיבת הר עציון. השני הוא בוגר הקמפוס החרדי בקריית־אונו, אחיו של שר לשעבר בש"ס. הם בוודאי לא ירשיעו את פריג'ה בגלל דעות קדומות על דתיים. גם לשופט השלישי אסור לייחס דעות שכאלו. הצרה היא שעצם ההליך המשפטי הוא עונש כבד בפני עצמו, תוספת לייסורי הנפש שוודאי נגרמים לפריג'ה בשל הידיעה שאולי פגע בחף מפשע, אולי. גם הנושא הזה עצמו שנוי במחלוקת עובדתית. בגופו של יובל קסטלמן לא נמצאה ראיה חד־משמעית שהוא נורה מנשקו של הנאשם. נמצאו רק חלקי קליע, שאינו משויך בהכרח לאותו נשק. 

הדיון ביום חמישי שעבר כלל נאומי פתיחה מאוחרים של שני הצדדים, ועוד עדות אחת שמיד נגיע אליה, לא מסעירה במיוחד. הייתי העיתונאי היחיד באולם. זמנית לפחות, התקשורת איבדה עניין בתיק. היא עסוקה בזירות אחרות של מלחמת האזרחים פה. שוב ושוב הוקרן סרטון של מצלמת משטרה סביבתית בזמן הפיגוע. לקראת ההקרנה הציעו אב בית הדין והתובעת לפריג'ה לצאת מהאולם. הם יודעים שהוא מתקשה לשאת את המראה. לאחרונה הוכר רשמית על ידי משרד הביטחון כסובל מפוסט־טראומה חריפה בעקבות חוויותיו כלוחם במילואים בעזה עוד לפני הטרגדיה  שנידונה פה. פריג'ה אכן יצא החוצה, אימו אחריו.

הסרטון מתחיל בשקט המטלטל שלפני הסערה: בוקר ירושלמי רגיל, השמש זורחת, השיטה פורחת, ואיש מהנהגים שממתינים לאור ירוק ברמזורי היציאה מהעיר אינו מנחש אסון מתקרב. רובם אינם ממהרים להגיב גם כשברור שמשהו רע מתחיל להתרחש (הסרטון אילם). לוקח להם זמן להבין מה קורה ולנסות לעשות סיבוב פרסה על אי תנועה, כדי לברוח. אבל היושבים באולם כבר יודעים שהאירוע כולו נמשך 68 שניות בלבד, ולכן אמורים להבין כמה קשה היה לפריג'ה להתעשת ולהסתער על המחבלים, וכמה קל לטעות. גם באירוע ההריגה הנורא של שלושת החטופים הנמלטים בגזרת עזה, שהתרחש באותם ימים, החיילים טעו, אך לא הועמדו לדין. אומנם בגזרת ירושלים  הוראות הפתיחה באש מחמירות יותר, אבל פריג'ה היה חייל, לא משפטן, בדרכו חזרה למלחמה.  

קצין משטרה שהעיד ביום חמישי שעבר סיפר כי פריג'ה אמר לו בזירה שהוא "רוקן הרבה מחסניות, וזה נתון שהאיר את עיניי, ונדלקה לי נורה אדומה". אם כך, הקשה הסנגור שלומי ציפורי, בכיר לשעבר בפרקליטות הצבאית, מדוע לא חקרת אותו מיד כחשוד? הקצין העד השיב בכעס: "ציפית שאשים עליו אזיקים? מה ציפית?"

לא, ציפורי לא ציפה לכך. אילו נעצר פריג'ה ונאזק עוד בזירת האירוע, המדינה הייתה מתפוצצת מזעם: איך עוצרים חייל שחתר למגע עם מחבלים רוצחים? המעצר התבצע רק לאחר שדעת הקהל הוכשרה במשך שלושה־ארבעה ימים לרעיון שהלוחם עם הכיפה והפאות ירה כמעט בדם קר באדם שכבר לא סיכן אותו, קרוב לוודאי בהשפעת אינסטינקט אידאולוגי קטלני. עד עכשיו כתוב בוויקיפדיה שקסטלמן צעק "אני ישראלי, אל תירו", ובכל זאת פריג'ה ירה. אבל התובעת עצמה אישרה לפני שבוע שקסטלמן "לא היה יכול לדבר או לצעוק", מפני שנפצע בפיו, רק לנסות לאותת שאינו מחבל. היא גם אישרה שבזירת הירי נמצאו 85 תרמילים בסך הכול, פחות משלוש מחסניות לפי חשבוני, וככל הידוע היו עוד כמה יורים בזירה, מלבד המחבלים. 

ביום שלישי השבוע התקיים דיון נוסף, חלקו בדלתיים סגורות. צוות ההגנה בישר על תגבור כוח האדם שלו בפרקליט רביעי. אל"מ במיל' אורלי דרי־ירון, שופטת צבאית לשעבר, מצטרפת לציפורי, לאל"מ במיל' רן כהן רוכברגר ולרס"ן נאור אלון סוסנוסקי. דרי־ירון הסבירה שאחרי שהתעמקה בתיק לא יכלה לעמוד מנגד, ולשם כך חידשה לפני כשבוע את רישיון עריכת הדין שלה. ביחד הם נערכים לזמן 61 עדים, אחרי שהתביעה תסיים להעלות לדוכן את 99 עדיה שלה. כל מילה שהעדים יגידו תיאמר פעמיים, פעם במו פיהם, ופעם נוספת על ידי אב בית הדין שמקפיד לדייק את מילותיהם מול הקלדנית והפרוטוקול. אחד מהם, חייל נוסף שירה בזירה, צפוי להיחקר יום שלם. בנוסף יגיעו עדי ראייה שהיו בטוחים כי קסטלמן ז"ל הוא מחבל מסוכן. עד התביעה מספר 1, עמית פז, כבר סיפר בחקירה הנגדית שהוא המשיך לחשוב כך גם אחרי שקסטלמן החל לנוס מהזירה. "רציתי שיורידו אותו כי חשבתי שהוא איוּם", אמר בעדותו במצ"ח ואישר זאת בבית המשפט.

ההגנה מתכוונת לזמן גם מומחי לחימה, מומחי פסיכיאטריה מתחום הפוסט־טראומה, מומחי בליסטיקה, פתולוג אחד לפחות, שישה עדים בקיאים בפקודות פתיחה באש, וכן הורים שכולים שילדיהם נהרגו מירי שגוי. זה יהיה ארוך מאוד. אבל בסוף, אמר ציפורי לשופטים, "המשפט יקום וייפול על מה שאביעד ראה בעיניו, מה שהוא שמע, מה שהיה לו בראש". האם השופטים אכן יוכלו להיכנס לראשו של פריג'ה? לפסוק מה היו מבינים ועושים במקומו, ובכלל לקבוע מה בדיוק קרה שם?

אהוד ברק, שזה עתה פרסם גם הוא ספר חדש על סיירת מטכ"ל, מציין בעמודי הפתיחה שלפעמים קשה להאמין איך שני אנשים שהיו באותו שדה קרב, על אותה גבעה, חזרו משם עם סיפור לחימה שונה לגמרי, ו"בהרבה מקרים גם כשאין להם שום סיבה להטיית האמת". פריג'ה אומנם לא נלחם באפריקה אלא בירושלים, אבל כידוע כל הארץ חזית ושדה קרב. בית המשפט אמור למצוא דרך לקצר את עינוי הדין של הלוחם. לטוב ולרע, ציבור האוחזים כאן בנשק ממילא הסיק כבר בכוחות עצמו את הלקחים המבצעיים המתבקשים מהפרשה העגומה.