זה מתחיל רע, רע מאוד. האש המהפנטת והמחממת הופכת במשב רוח בוגדני אחד למחזה אימה. רחש עדין של אוּר מתעצם לממדי ענק אלימים וקשים. האש מכלה כל אשר נקרה בדרכה, משמידה בית וחצר, עצי נוי ופרי, ומותירה אדמה חרוכה. אבל זו רק ההתחלה. כי לטבע חוקים משלו, וחוקי האקולוגיה קובעים שהאש הזאת היא תחילתו של תהליך ריפוי ושיקום. במשיחית קוראים לזה "ביום שבו חרב בית המקדש, נולד המשיח". בישראלית: "משואה לתקומה".

אז מה קורה ליער שנשרף, ומנין לו התכונה המדהימה של צמיחה מחדש? מומחים מסבירים כי דווקא חורבן קיצוני, שמכלה עד היסוד עצים בוגרים וצמחייה מגוונת, חושף את הקרקע העייפה לאור שמש ישיר שלא היה נגיש לה במשך שנים רבות וטובות בצל הענפים והשיחים. החמה הופכת את האפר לדישון עשיר, ומעוררת זרעים רדומים לשוב לחיים. וכך לפתע ניצנים נראים בארץ, צמחים חדשים ומתחדשים צומחים לגובה ביתר שאת, ועת זמיר הגיעה במשב כנפיים לשוב ולהתרוצץ ביניהם.

זה לא קורה ביום אחד. קרינת השמש לבדה לא תועיל בלי ממטרים פזורים ובלי תפילת האדם. אולם בעשורים האחרונים הגיעו המומחים למסקנה כי לא דרושה במקרים כאלה שתילה אינטנסיבית שתבוא לכפר על מה שאיננו. תפיסת השיקום המודרנית נותנת לטבע לעשות את שלו. היא כבר למדה משרפות קודמות שבתוך שנים ספורות היער ישוב ויצמח, יפצה עצמו על האובדן, ויגדל דור חדש של עצים וצמחים בכמות מאוזנת שאפילו תמנע שרפות עתידיות.

את המקבילה האנושית להתחדשות הפלאית הזאת אנחנו מכירים היטב. בשבת שעברה נחרבו בתים בחוות־גלעד, ובתוכם גם ביתה של חברתנו יעל שבח, עם רבים מהזיכרונות מהאיש שלה, רזיאל הי"ד. יחד איתו בנתה את בית החלומות והתקוות. בנתה משפחה וחיים שלמים, שעליהם שמרה באדיקות בין קירות הבית גם אחרי הירצחו. ולפתע הבית חרב, ובתוך האובדן הזה היא בירכה השבוע "הטוב והמיטיב" על בגדים חדשים שנאלצה לקנות ולחדש בימי האבל על חורבן בית המקדש ועל גלות ארוכת שנים של הבית הלאומי. ימים שבהם לא נוהגים לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", כי איך אפשר. ימים של העיר רבתי עם הייתה כאלמנה. ויצת אש, ותאכל יסודותיה. והנה יעל מברכת, מחייכת. צוחקת ובוכה וצוחקת.

הטבע האנושי של אנשי השראה שותף לחוויה האקולוגית של היער, של הבית השרוף. גם אצלו, אצלנו, החורבן ההוא והחורבן הזה הם רק נקודות התחלה. ואנחנו – למודי האש, למודי המלחמה – מכירים גם את היום שאחרי החורבן, שאחרי האבל הקשה והנורא. אנחנו חיים סביב אודים מוצלים מאש אירופה ואש עזה ואש לבנון. אנחנו מתנהלים מול אלה המשחקים באש סביבנו, סביב בתינו. אלה המבקשים לכלות את היישוב הזה והאחר ואת המדינה היהודית כולה. ובכל מפגש עם שורדים, עם ניצולים או עם בני משפחתם השכולים של אלה שהחורבן גבה את חייהם, אנחנו רואים את כוח הצמיחה המשביח את האומה כולה.

שורו, הביטו וראו מה גדול היום הזה, היום שאחרי החורבן. שאחרי ימי האבל הארוכים על הבית אשר חרב בירושלים ובעזה ובחוות־גלעד. בעינינו החשוכות, בליבנו הדואב, ראינו פתאום איך אותם אודים מוצלים מאש הופכים לגחלת לוחשת ומבריאה, שמציתה את האדמה ואת המדינה כולה בשלהבת ירוקה.

לא עוד גלתה יהודה מעוני. לא עוד עמידה דוממת מול הרס וחורבן. המוני מתגייסים לשיקום הנפגעים – מתנדבים ותורמים; בכלים אזרחיים ובהחלטות המחוקק של מדינה עצמאית, ריבונית. מדינה שלא נשענת על הצר ועל הפריץ, אלא מנהלת את אורחותיה וגם את אסונותיה בשיקום עצמי כמעצמה מקומית שחשופה לאור השמש, ובחסדי שמיים, מוצאת את הכוחות לרפא את פצעיה. מי שלרגע קטון, רק רגע קטון, עזבך, הוא יחדש ימייך כקדם. ברחמים גדולים ובחסד עולם.

חוץ מכדורגל

ניסיתי, באמת שניסיתי. הקפדתי שלא לצפות בגמר המונדיאל כי אני מביאה את הנאחס. רק הצצתי מדי פעם לראות מה הולך וזהו, והלך לא משהו. אבל ניסיתי, בהן צדק. במשך שבוע שרתי את המנון המונדיאל של ארגנטינה בקנאות. ראיתי כל מה שקשור למסי ברשתות, צפיתי באינספור סרטונים, ובואו נגיד שמי שהעז להוציא מילה נגד הנבחרת של הפרעוש הקסום יחשוב מעכשיו פעמיים לפני שהוא מדבר בבית הזה. בני דודים מארגנטינה תרמו את שלהם בקבוצת הוואטסאפ המורחבת, כך שהאווירה בנשמה מאז רבע הגמר נצבעה כולה כחול־לבן־צהוב. וזה לא עזר. מה לעשות. כבר ביום ראשון בצהריים תחושת האופוריה החלה להתמסמס, ועם שריקת הפתיחה משהו בלב אמר שזה פשוט לא הולך לקרות. מי עושה גמר קריטי בתשעת הימים?

ובכל זאת, המועקה בלב רופדה היטב בהבנה שלא חייבים תמיד להגיע למקום הראשון כדי להיות אלוף העולם. מסי הפך לאגדת דשא לא רק בזכות הריקוד הקסום שלו על מגרש הכדורגל. לא רק בגלל יכולת פנומנלית וחסרת תקדים לשלוט בתנועת רגליים. ליאו מסי הוא האיש שמבחין בילד שבוכה כי המאבטחים לא נתנו לו לגשת לקפטן נבחרת ארגנטינה - ומתעקש לחזור אליו ולהצטלם איתו. הוא האיש שמתייחס לעיתונאי זוטר שמפנה אליו מיקרופון, אחרי ששורה שלמה של שחקנים מרחבי העולם התעלמו ממנו בבוז. הוא מחבק בחום כל נער או גבר כשהוא מתבקש לעוד סלפי מני רבים, אבל מקפיד לשים ידיים בכיסים כשהוא מצטלם עם נשים. "אני מכבד אותן מאוד, אבל מכבד בעיקר את אשתי", הסביר פעם על שמירת הנגיעה הפרטית שלו. הוא האיש שלוחץ ידיים ומחבק את היריבים המנצחים שעה שאחרים הולכים איתם מכות. הוא האיש שגם יריביו חולקים לו כבוד ומשתתפים בצער ההפסד שלו. והוא האיש שלמרות המוני המעריצים, שומר על פשטות וצניעות וכבוד אינסופי לזולת.

על כל אלה מסי נכנס ללב המונים שלא מבינים מילה בספרדית או בכדורגל. הם שרים תודה על הזכות לראות את מסי, שעושה את החיים לקצת יותר תותים דווקא בגלל מי שהוא מחוץ למגרש. חוכמה בגויים – תאמין.