תשמעו סיפור שקרה לי השבוע. זה סיפור די מבאס, אני מודיע מראש. לפני כמה שבועות קפצה לי כתבה באיזה אתר טיולים – "נחל צלמון חזר לחיים", ובכתבה ראיתי שרשות המים של ישראל חנכה פרויקט של הזרמת מים לכינרת, דרך נחל צלמון. ושעכשיו הנחל מלא ושוקק. מה יהודי עוד צריך בחיים. ולפני שבוע בדיוק, ביום שישי שעבר, הייתי בצפון בחופשה עם חברי הילדות האהובים שלי, ובלילה של יום חמישי, התלבטנו בינינו איפה לטייל מחר, ואני הצעתי שנלך לנחל צלמון! לחלק החדש שלו, שבו זורמים מים מותפלים ונפלאים. קראתי באיזשהו פורום שיש שערים צהובים שחוסמים את הדרך לרכבים. אבל אמרתי לעצמי – ננסה למצוא איזה שביל ג'יפים כזה, ונתקדם הכי קרוב שאפשר. מה כבר יכול להיות.

למחרת יצאנו לדרך. הייתי בטוח שאני אמצא איזו דרך עפר פרוצה, אבל כל הדרכים היו חסומות. בסוף הגענו לשער שהיה הכי קרוב לנחל, עצרתי את הרכב, וניסיתי לחשוב מה הדבר הנכון לעשות. ראיתי מעליי שלט גדול שמישהו הדפיס "הסעות לנחל צלמון". אז התקשרתי למספר, ואמרתי שאנחנו שלוש משפחות, ארבע עשרה נפשות, ושאלתי אותו כמה יעלה טרמפ לנחל. והאיש אמר לי – "שלוש מאות שקל לכיוון אחי". ואני חשבתי לעצמי שזה מוגזם מאוד. ומצד שני, חשבתי, שאולי יהיה נחמד ללכת לנחל ברגל, ואז לחזור איתו בטרמפ. שאלתי את האיש אם אפשר הקפצה רק לכיוון אחד, והוא אמר לי – "אין בעיה אחי דבר איתי". יפה מאוד.

התחלנו ללכת. הלכנו בשביל ג'יפים, בשמש האיומה, בחום המהביל של בקעת גינוסר. בשעה הכי חמה ביום. ברכב היינו עושים את זה בשתי דקות. אבל אנחנו היינו על הרגליים. והלכנו לאט, בקצב של ילדים. בינתיים נגמרו לנו המים בתיקים. והילדים התפרקו לנו. וגם אנחנו קדחנו מחום. זאת הייתה הליכה קשה מאוד. שלא מתאימה בכלל לילדים קטנטנים! ואני, בנוסף להכול, הרגשתי גם אשמה נוראית, שכל הטיול הזה באשמתי. שהתעקשתי שנלך לנחל צלמון.

בסופו של דבר, אחרי שעה וחצי בערך הגענו לנחל, והמים היו נעימים וזורמים, והילדים נכנסו לנחל, וקפצו להם והשתכשכו להם, מתחת לעץ שקמה עצום בגודלו. היה באמת מקסים ומתוק. ואחרי שעה בערך התקשרתי שוב לבחור ההוא ממקודם, ושאלתי אותו אם אפשר איסוף מהנחל, והוא אמר לי, "אין בעיה אחי, תן לי התראה של חמש דקות". ואני אמרתי לו סבבה, ואז שאלתי שוב, זה שלוש מאות שקל נכון, והאיש אמר לי שכן. חמש דקות לפני שהגענו לכביש התקשרתי לבחור, ואמרתי לו, אנחנו עוד חמש דקות במקום. ואז הוא אמר לי, "תשמע אחי זה שלוש מאות שקל למשפחה, תשע מאות שקל סך הכול".

וכשהוא אמר את זה, איי אייי איייי! אני הרגשתי זעם בכל הגוף. זעם שלא ידעתי שיש בי. זעם, וייאוש, וכעס, ואכזבה כללית כזאת, מבני האדם. אכזבה מהאנושות. ואמרתי לו "מה!", והוא אמר לי שוב, "זה שלוש מאות למשפחה אחי", ואני אמרתי לו, "תקשיב, דיברתי איתך כבר פעמיים היום, שאלת אותי כמה אנחנו! אמרת לי שזה שלוש מאות לכיוון! אנחנו בלי מים בבקבוקים! ואנחנו עם ילדים קטנים! איך אתה עושה לי דבר כזה!", אני מודה שבשלב מסויים התחלתי לצעוק. והאיש מעבר לקו שתק רגע. ואז אמר, "טוב אני חוזר אליך אחי, כמה דקות".

אודה ולא אבוש, אלו היו דקות איומות, דקות שבהן רתחתי מזעם, דקות שבהן נגעלתי מרמות החזירות והנצלנות שאליהן בני אדם יכולים לרדת. וכשהאיש חזר אליי, אחרי חמש דקות, ואמר לי, "בסדר נעשה את זה בשלוש מאות", זה במובן מסוים היה מאוחר מדי. הג'יפים הגיעו ואספו אותנו. נסענו בהם שלוש דקות. אולי פחות. בסוף הגענו לאוטו, עייפים ויגעים וצמאים ומאוכזבים מבני אדם מאוד.

כשחזרנו הביתה חיפשתי את המספר של הבחור הזה בגוגל, ומצאתי את השם שלו, וחקרתי עליו קצת. רציתי לשנוא אותו כמו שצריך, עד הסוף. ואז נקלעתי לאיזה אתר חדשות נידח, וקראתי שפעם, לפני שנים רבות, האיש הזה הציל מישהו שכמעט טבע למוות בכינרת, בפעולה הירואית. בסדר, בסדר, החיים מורכבים, יש אנשים חמדנים שהצילו פעם חיים של אנשים שטבעו. אבל את ניסיון הסחיטה שלו, את הכעס העמוק שעלה בי, אני לא אשכח בקרוב. וזה הסיפור חברים. אמרתי לכם שזה סיפור מבאס. אבל מבחינתי זו עוד תזכורת קטנה שקיבלתי: תזכורת להיות, בדלת אמותיי, איש טוב בעולם. להיות נדיב, להיות ישר, להיות נחמד. להיות בן אדם טוב.