איזה כיף שמונדיאל, אני בכלל לא אוהב כדורגל, אף פעם לא אהבתי כדורגל! אין שעמום כזה בעולם. אני לא אוהב כדורגל, אבל את המונדיאל אני אוהב! כיף לי ונחמד לי לראות את המשחקים, אני גם ככה ער בלילות, אני בן אדם של לילה, אז מה אכפת לי, אני פותח את הטלוויזיה על ווליום נמוך, וכשיש משהו מעניין, השדרן תמיד מתחיל לצעוק כזה, ואז אני מרים את העיניים ורואה איזו נגיחה מדויקת, או בעיטה לחיבורים, ולפעמים, פעם ב, מדי פעם, אני זוכה לראות בלייב איזה גול. ולראות גול בזמן אמת זה לא דבר של מה בכך. זה כמו לראות פתאום דוכיפת יפה במרפסת.

לפעמים כשאני רואה גול בזמן אמת, אני חושב על כל מיליוני האנשים שעומדים עכשיו ושואגים בבתים שלהם. במשחק של ברזיל למשל, נגד נורווגיה, איי איי אייי, במשחק ההדחה שובר הלב של נבחרת ברזיל, דמיינתי לעצמי מאתיים מיליון ברזילאים, נרגשים, לחוצים, יושבים מול המסך, ולא מאמינים, פשוט לא מאמינים! שהוויקינג הגבוה הזה, ארווינג האלנד, עם החיוך המעצבן, מעיף אותם לכל הרוחות מגביע העולם! בכזו נינוחות! ובנורווגיה הקטנה יש בסך הכול שישה מיליון תושבים! אייי איי אייי כואב לי הלב אפילו לחשוב על זה. ובאחד הראיונות אחרי המשחק, האלנד דיבר על זה, שהברזילאים לחוצים על הדשא, כי יש מאחוריהם עשרות מיליוני אוהדי כדורגל לחוצים. "אני אמרתי לחבר'ה שלי שפשוט נשחק וניהנה, וזה מה שהיה". ככה נורווגיה ניצחה את ברזיל. הם שיחקו כדי ליהנות, והדיחו מהתחרות את אחת הנבחרות הטובות בעולם. וזו כל התורה כולה!

דיברתי לא מזמן עם חברי האהוב והחכם אמרי על המשחק הזה, כדורגל. שאלתי אותו, איך יכול להיות שזה הספורט הכי מפורסם בעולם. איך ייתכן שזה ה־משחק, שכולם כולל כולם מתכנסים סביבו. משחק כל כך משעמם, כל כך איטי, כל כך אגבי, משחק שבו הרבה משחקים מסתיימים בתיקו אפס! אחרי מאה ועשרים דקות! איך יכול להיות שמכל ענפי הספורט שבעולם, דווקא הספורט הזה הפך לדת של ממש. ואמרי אמר לי שגם הוא התעסק בשאלה הזאת בימי המונדיאל הללו. וגם הוא דיבר עם כמה וכמה אנשים בנושא. ודווקא יש לו כמה מחשבות בעניין.

דבר ראשון ולפני הכול, יש משהו מעורר השראה באנשים שיודעים להשתמש ברגליים שלהם. תחשבו על זה רגע. לכולנו יש רגליים. אבל הרגליים של רובנו הן איבר מאוד לא מתוחכם. הידיים שלנו הרבה יותר מתוחכמות וערמומיות. עם הידיים שלנו אנחנו יכולים לכפתר חולצה, לפתוח שקית ניילון עקשנית, להשחיל חוט בתוך חור קטן של מחט! להכניס עדשה לעין, לפוצץ חצ'קון קטנטן, לחתוך אבטיח לקוביות אדומות, הידיים שלנו הן פלא מופלא! היכולת שלנו לחגוג אותן היא כמעט אינסופית. והרגליים, הן גם נפלאות מאוד וחזקות מאוד. אבל השליטה שלנו בהן מוגבלת, מוגבלת מאוד. אז אולי הספורט הזה נוגע באיזו נקודת חולשה קיומית ואנושית מאוד.

דבר שני, הכדורגלנים עצמם, נראים בסך הכול אנשים די רגילים. בניגוד לשחקני הכדורסל, העצומים, שנראים כמו אלים שריריים, גבוהים, עצומים, מפחידים, עם מידת נעליים שמונים ושלוש – בכדורגל הגודל לא קובע. ליונל מסי, השחקן הטוב בעולם, קיבל הורמון גדילה בילדותו. גם היום, הגובה שלו הוא מטר שבעים. זה לא מפריע לו להיות מלך השערים של המונדיאל. ובמילים אחרות, הגיבורים שלנו, שמתרוצצים על כר הדשא, נראים כמונו. הם אנשים אמיתיים. הם כמו בחיים.

וגם המשחק עצמו הוא משחק ששייך לחיים. בכדורסל, המשחק הוא משחק סטטיסטי. יש בערך מאה חמישים התקפות במשחק. כל התקפה היא הזדמנות לקלוע סל, ולצבור נקודות. והקבוצה שיש לה יותר נקודות מנצחת. בכדורגל יש מעט מאוד גולים. הסטטיסטיקה לא ממש עוזרת. ברגע אחד המשחק מתהפך לחלוטין. ברגע אחד של חוסר תשומת לב – ברזיל חוטפת שני גולים ומודחת. השחקנים הלחוצים של גרמניה והולנד מפקששים את רגע האמת של חייהם - הם בועטים את הפנדלים שלהם לכיוון הירח ומפסידים לפרגוואי ולמרוקו. ברגע אחד קטן, ארגנטינה חוזרת (עם הרבה עזרה מהשופטים) מפיגור מול מצרים. וככה החיים עובדים. בן אדם יכול לחיות חיים שלמים, ופתאום, המציאות מכה בו בעוצמה. פתאום אבא שלו נפטר. פתאום לעובר שלו אין דופק. פתאום הוא מתקבל לעבודת חלומותיו. פתאום הוא פוגש בתחנת רכבת את אהבת חייו. כדורגל הוא משחק הפכפך ושברירי ונזיל. כמו החיים.

המשחק הזה, המשעמם הזה, המשונה הזה, הוא המשחק שהכי דומה לחיים שבהם כולנו מתבוססים. זה משחק חמקמק, מבולגן, מבולבל ולא יציב. השחקנים שעל הדשא נראים בדיוק כמונו. הם לחוצים בדיוק כמונו. הם קורסים ברגעי האמת בדיוק כמונו. ואת הכול הם עושים בלי להשתמש בידיים! באיבר שהכי כיף ונוח להשתמש בו. איי איי איי, זאת הסיבה שהמונדיאל הזה כל כך מרגש, וזאת הסיבה שהספורט הזה סוחף אחריו מיליארדים רבים של צופים. כדורגל זה הספורט שהכי דומה לחיים.