בקצה ציר פילדלפי, על חוף הים, מצאתי השבוע מקלט ממועקת הקיץ הישראלי תשפ"ו. אין שם פוליטיקה, אין בחירות, ויש תצפית מרהיבה על דברים טובים שרובנו מדחיקים בגלל הרגלים רעים או שטיפות מוח. לפנות ערב יש גם בריזה, ולמרבה הפלא אפילו תחושת ביטחון גדולה. כמעט נווה שאנן.

צילמתי את הגלים המקציפים למטה ואת ההכנות המתקדמות של השמש לקראת שקיעה. מאחוריי השתרעה רפיח החרבה והמובסת, ולצידי ניצב מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף־משנה רועי צוויג. החטיבה רק חודש וחצי פה בסבב הזה, אך מביאה איתה ניסיון קרבי עשיר ותובנות בהתאם על המצב בכל החזיתות. כך קורה שדווקא ברפיח, מול הים, מצטללת גם זירת לבנון. 

"אנחנו נוסעים בתוך תמונת ניצחון", אמר אל"מ צוויג כבר עם חציית גדר המערכת. זה היה סוג של משל להישגי צה"ל במלחמה שעוד מעט ימלאו לה שלוש שנים. אולי לא ניצחון מוחלט, אסטרטגי, אך לדעתו בוודאי ניצחון טקטי, "מצב הכרעה חסר תקדים במערכות מהסוג הזה".

במשך שנים רבות הפך חמאס את רפיח למבצר צבאי, והנה המבצר נפל. רשת המנהרות שלו מרוסקת באדמה, האמל"ח הושמד או נלקח שלל, ורוב אנשיו חוסלו או ברחו. צינורות השפע מהעולם החיצון נותקו. מזימותיו החדשות סוכלו. הוא הפתיע את ישראל קשות באוקטובר 2023, אך בהמשך איבד את רוב שטחי רצועת עזה. תעשיית המנהרות העצומה ואמצעי הלחימה שאופסנו בהמוניהם אצל האוכלוסייה האזרחית עלו לה במחיר החרבתם של רוב בתיה. לפי האו"ם, כמעט שני מיליון מתושבי הרצועה נאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לערי אוהלים ומגורונים, פי שניים וחצי מפליטי תש"ח בארץ כולה. ברור שרובם ירצו לעזוב אם רק יוכלו. הגדר הצפופה לאורך ציר פילדלפי עדיין מונעת זאת מהם. מצרים לא רוצה אותם. היא אפילו בונה עכשיו מזח טרי בקצה הציר, לתוך הים.   

לפני שנתיים בדיוק ביקרתי בפילדלפי. כבר אז רפיח הייתה במצב אנוש. היום היא פשוט איננה, שכבה ארכיאולוגית גרידא, אנדרטת עיי חורבות לעיר רשע, ראיה ניצחת בוויכוח פנים־ישראלי מר על מידת הכורח בכיבושה. בסוף צה"ל השתלט עליה במהירות יחסית, בלי לגרום להרג אזרחי המוני, ומאז ממשיך לנכש בה ולבער את שרידי תשתיות הטרור. המחבלים ששרדו ונמלטו כמעט אינם מעיזים להתקרב, בין השאר כי אין להם עוד מקום להסתתר. אפשר לסייר בה הקיץ גם בכלי רכב לא ממוגנים.

לפני שנתיים אפילו נציגי דובר צה"ל לא התלוו לסיורי עיתונאים בגזרה, מחשש לשלומם. הפעם הצטרפו אלינו שתי נציגות חרוצות. אל דאגה, הן לא שימשו כצנזוריות. המח"ט צוויג התאמץ שאדבר עם כמה שיותר מפקדים ולוחמים בגזרה, גם עם המילואימניקים שכידוע אינם נוהגים לשמור דברים בבטן. לסגן־אלוף חגי, לדוגמה, מפקד גדוד המילואים של החטיבה, היה חשוב לומר כמה הוא שלם עם המשימה וכמה קשה לחיילים ולו עצמו עם השירות האינסופי. הם מפסידים לימודים באוניברסיטה ואפשרויות קידום בעבודה. גם למשפחות נעשה קשה יותר ויותר. מה יכולתי לומר לו? שהאגף החרדי בקואליציה קשוב למצוקות שלהן? שאחרי הבחירות יהיה יותר טוב? "כאן לא מרגישים לא שסע ולא פילוג ולא כלום", הובטח לי במוצב אחר בעניין הפוליטי.

המח"ט רצה שאדבר גם עם רב־סרן ידידיה, שנפצע אנושות בקרב נחל־עוז בתחילת המלחמה וחולץ מהשטח על ידי האלוף נעם תיבון. אבל ידידיה סירב פקודה בחיוך רחב ונמלט בחזרה אל החמ"ל ואל המסכים שם. מטעמי ענווה, כמובן. לפי הזקן והכיפה הגדולה, בצבע חאקי, הוא מן הסתם שייך לאלה שמאמינים שהשירות ברפיח הוא מצווה דאורייתא, לא ביטול תורה.

בפעם הקודמת נסעתי בציר פילדלפי לכל אורכו, ממזרח למערב, 14 קילומטרים בין כרם־שלום לים. רפיח הייתה מימיננו, גבול מצרים משמאלנו, ויחיא סינוואר אי־שם מתחת, דרוך וחרישי ואפוף מזימות. הפעם נסענו באלכסון: תחילה דרך ציר מורג המחודש, ואז שברנו לפילדלפי, ומשם ימינה, עד לפינה המערבית ביותר שבשליטת ישראל.

רפיח, כאמור, כבר לא עיר אלא תל הריסות. שברי בתיה מונחים על החול בכל הזוויות הסוריאליסטיות האפשריות. פה ושם, בין האבנים, מיתמר עץ דקל גאה או פורח לתומו שתיל בוגנוויליה אדמדם. יש גם מגדל מים שאיכשהו שרד, וזהו. סינוואר מת. אפילו הכלבים התייאשו ונטשו. החידוש הכמעט יחיד בתחום הבינוי בסביבה הוא מוצבי צה"ל חדשים שהולכים ונבנים גם בימים אלה, וההתרחבות של פילדלפי: הוא כבר לא רק ציר, הוא כביש מאוספלט היטב, רחב, מסומן. רכבי צבא ומשאיות הסיוע ההומניטרי נוסעים בו זה מול זו, הלוך ושוב. רק משטרת תנועה חסרה.  

אלוף־משנה צוויג, ליד ההגה שלנו, עוצר רגע כדי לאפשר לי לצלם. הוא כבר חודש וחצי בגזרה עם פקודיו. בן 43, לובש מדים משחר נעוריו בפנימייה הצבאית של הריאלי בחיפה, נשוי ואב לשלושה. בעבר היה קצין בסיירת מטכ"ל, מפקד מגלן, מח"ט שומרון וקצין אג"ם של פיקוד מרכז. בין לבין השתלם שנה בבית הספר האמריקני למלחמה בפנסילבניה, לצד קצינים מכל העולם: "זו הייתה חוויה מטורפת, אבל השנה ההיא גם הסבירה לי עד כמה אין סיכוי בעולם שאחיה אי־פעם מחוץ למדינת ישראל. אני לא מבין איך אנשים יכולים לחיות חיים שלמים במקום שהוא לא שלך".

במקרה, לגמרי במקרה, יום הסיור המודרך שלי עם צוויג בגזרת רפיח היה גורלי בקריירה הצבאית שלו. בלשכת הרמטכ"ל בתל־אביב הרחוקה התקיים דיון על שיבוצים חדשים בצמרת הצבא, שבו אמור היה להיחרץ גם עניינו. הוזהרתי מראש שהבשורה עשויה להגיע באמצע הסיור. אתה במתח? שאלתי. הוא חייך מאוזן לאוזן, מסגיר נכונות להשלים עם כל החלטה שתתקבל: "אני עושה כרגע את התפקיד הכי טוב שיכול להיות, מפקד חטיבת הצנחנים. אין פסגה יותר גבוהה מזו. השאלה היא רק מתי החלום מסתיים".

מבחינתו, גם המציאות העכשווית בשטח היא סוג של חלום: "אם לפני שנתיים הייתי אומר לך שנוכל לנסוע פה בג'יפ פתוח, לא היית מאמין". אכן. חמאס בקושי פותח באש מאז ההסכם הדרמטי בסתיו ושחרור אחרוני החטופים. הוא במצור, כלוא בין גבולות הקו הצהוב שצה"ל מסמן בשטח בנדיבות ובשיטתיות. הפרימטר וחיל הים הישראלי חובקים את האויב מארבעה צדדים. ובכל זאת, ברור שהוא לא מנצל את השקט היחסי לצורכי חשבון נפש. 

צוויג: "אם אגיד לך שחמאס לא מתעצם, אחטא לאמת. השאלה היא כמה הוא יכול להתעצם בהשוואה לעבר. לפני המלחמה יכולת ההצטיידות שלו הייתה חסרת מגבלות. ג'יפים נכנסו דרך המנהרות. היום רוב ההתעצמות שלו נשענת על מה שנשאר לו בתוך הרצועה, כל מיני חומרי נפץ שהשארנו שם או נפלים מכלי טיס שלנו. יש גם תופעת הברחות, ובוודאי רחפנים. אני לא יכול לשלול לגמרי את האפשרות שהוא יצליח להתעצם ממקורות חיצוניים, אבל בהיקפים קטנים יותר משמעותית ממה שהיה פעם. הוא גם בתחושת נרדפות".

הצנחנים והכוחות האחרים בגזרה מופקדים על המשך טיפוח תחושת הנרדפות של חמאס. הם עושים זאת באמצעות מארבים, צלפים, סיכולים ותצפיות. למרגלות בניין פלסטיני בן שלוש קומות, בלב מוצב ישראלי, מפגיש אותי צוויג עם סגן־אלוף נ', מפקד הסיירת החטיבתית. נ', שלא בדיוק נראה כמו מפקד של יחידת קומנדו, יותר עלם צעיר מאשר לוחם מספר אחת ביחידה מובחרת מאוד, מציע שנעלה לגג. חצי רצועת עזה נשקפת משם: במערב, חורבות היישובים היהודיים – עצמונה, רפיח ים, פאת שדה, מורג. מולנו, המואסי וחאן יונס. הניקוי היסודי של השטח הפלסטיני מהתכסית הנדל"נית שלו חוסך לצנחנים את אילוצי הלחימה בשטח בנוי. כל הסביבה גלויה עכשיו בפני רחפני צה"ל ושלל אמצעי ראייה נוספים שלו. אם יתקרב חמוש, הוא כנראה יחוסל.

מהקומה למטה מעלים לנו קפה בכוסות פלסטיק ומים קרים. זה הזמן להתרווח קצת מול הנוף, כפי שבוודאי עשתה לפנות ערב המשפחה הפלסטינית שהתגוררה פה בעבר, ולדבר קצת על הלחימה של החטיבה בלבנון עד לפני פחות מחודשיים. מורשת הקרב של הצנחנים התעשרה שם בסיפור הכיבוש של בינת־ג'בייל בתוך שישה ימים, תחת פיקוד אוגדה 98 של גיא לוי, אירוע דרמטי שלא זכה לתשומת לב ציבורית ראויה. למה לא זכה? בגלל אירועי איראן וההתנזרות העקבית של רוב מעצבי דעת הקהל פה מסיפורי הצלחה ישראלית. לצנחנים, לעומת זאת, זה היה אירוע מעצב. כישרון התחבולה שהופעל שם, והסבלנות שנרכשה קודם לכן במרוצת המלחמה, הכניעו את המוצב הקדמי של חיזבאללה, בלי נפגעים בנפש לחטיבה. לוחם מילואים מיחידה אחרת נהרג בהתהפכות האמר בשולי זירת הלחימה.

צוויג לחם בבינת־ג'בייל כבר ב־2006, החודש לפני עשרים שנה. בשנת 2000 נשא בה נסראללה את נאום קורי העכביש שלו. יורשו, נעים קאסם, ניסה לשלהב את אנשיו לקראת הסתערות צה"ל על העיר באביב האחרון. קרב כרבלא, הוא כינה אותו באוזניהם, לזכר המלחמה המפורסמת מהמיתולוגיה השיעית, אבל צה"ל שיבש את תוכניותיו. "הם הפסידו בענק", משוכנע המח"ט. בכל בית שני מצאו חייליו אמל"ח בכמויות אדירות: רקטות, אר־פי־ג'י, מקלעים, מטענים, נשק תלול־מסלול. "יכולתי לזווד גדוד צנחנים באמל"ח שמצאנו שם, כולל ציוד טקטי, דגלים וסמלים של נסראללה וחיזבאללה בכל מטר".

מפקד הסיירת, סגן־אלוף נ': "רק בטילים שמצאנו שם הם יכלו לירות יומיים על ישראל, מחיפה צפונה. אחד ממפקדי הצוותים ראה את הארסנל הזה ונדהם. 'וואלה כמה רוע', הוא אמר". 

חיזבאללה לא התאמץ לנצח?

"הם התאמצו מאוד, עד היום שנשברו. אחרי שישה ימים ברחו".

צוויג: "אני ממליץ לך לסייר גם שם ולראות איך עיר הטרור הזו הושמדה. כמו רפיח, גם בינת־ג'בייל קיימת היום רק בגוגל־ארת', לא בשטח. נהרגו להם המון לוחמים והמקום נהרס. כשיצאתי אמרתי למשפחה שלי שהבן הבכור שלנו לא יצטרך להילחם שם יותר. במקומות אחרים כנראה יצטרך, כי הארץ לא תשקוט לנצח, אבל בבינת־ג'בייל כבר לא". 

אולי אתם לא צריכים להקדיש עכשיו זמן לאימונים, אני תוהה בקול, הרי לכל צנחן בן עשרים יש היום ניסיון קרבי עשיר יותר ממאיר הר־ציון ורפול במיטב שנותיהם. צוויג, בחיוך סלחני, דוחה את ההצעה על הסף. לדבריו, "הצבא חייב תמיד להתאמן, חייב לשמור על כשירות, החל מהדברים הבסיסיים של כושר גופני וירי, עד לתרגילים מסובכים וגדולים. בנושא הזה אני צרוב עוד ממלחמת לבנון השנייה. הייתי אז מפקד פלוגה, ואמרו לנו שהפעילות המבצעית שלנו תחת אש ביו"ש מכינה אותנו למלחמה הבאה. ובכן, זה לא הכין אותנו למלחמה, רחוק מזה. נכון שהחבר'ה נמצאים היום בכשירות מבצעית מדהימה, אבל צריך לשמר אותה, וזוהי גם הנחיית הרמטכ"ל. לפני התמרון האחרון בלבנון יצא לי לאמן את החטיבה שישה שבועות, ואלה היו שישה שבועות יקרים מפז. היינו מנוסים כבר בלחימה בעזה, בטופוגרפיה מסוג מסוים, ולכן הכנו את החטיבה לתמרון במִתאר הלבנוני, הכנה שהוכיחה את עצמה בקרב. מעבר לכך, מדובר בחטיבה סדירה, מדי ארבעה חודשים מגיעים חבר'ה חדשים".

למפקד הסיירת היה חשוב להוסיף: "מדהים לראות את השינוי התודעתי שאנחנו עוברים. היום אנחנו מבינים שאנחנו יכולים הרבה יותר ומאמינים שאפשר לנצח, מה שפעם לא היה ברור כל־כך לכולם. בבינת־ג'בייל ניתנה לנו הזדמנות להשוות את רוח הלחימה שלנו לרוח הלחימה שלהם, והמסקנה הייתה ברורה: קורי העכביש התהפכו עליהם. הייתה אצלנו ממש התרוממות רוח. אף אחד לא ביקש להפסיק".

רוח הלחימה של הלוחמים היא מהבית או מהחטיבה?

נ': "זה תמיד מתחיל מהבית, אבל גם בחברה האזרחית נושבת עכשיו רוח אחרת, של לבוא ולתת. פעם, כשהתגייסת לצבא, לא כל־כך ידעת שתפגוש לחימה בהמשך השירות. היום הם יודעים את זה ועדיין בוחרים להגיע למקומות הכי פחות נוחים. בעיקרון, סיירת צנחנים אמורה להיות החוד של החטיבה בלחימה ובסיכונים, אבל גם בתוך הסיירת לוחמים נאבקים כדי להיות בחוד ובתפקיד הכי משמעותי. אלה חבר'ה שחוו לחימה בעזה, אחר כך נלחמו בג'נין, נלחמו בלבנון, עכשיו חוזרים לעזה, ואתה רואה שהרוח לרגע לא נשברת".

גם הרוח מהים מתגברת. אנחנו צריכים להמשיך. נ' והמפקדים האחרים במוצב מברכים את צוויג ומאחלים לו הצלחה. כולם כבר שותפים לבשורה שעד לפני שעה קלה הייתה ידיעה בלבדית שלי: מפקד הפיקוד, האלוף יניב עשור, התקשר אליו בדרך, ובשיחה שארכה פחות מדקה בישר כי הוחלט למנות אותו לקצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, קידום שיגרור גם העלאה בדרגה. צוויג לא ניסה לכבוש חיוך רחב, והתקשר מיד הביתה. אני לא מכיר את אשתו, אבל משער שבשורות כאלה מתקבלות בעורף ברגשות מעורבים: גם בעתיד הקרוב אבא לא יחזור הביתה מהעבודה מדי ערב. 

"כשהייתי קצין צעיר", הוא נזכר, "סבא שלי היה מגיע לכל טקס שלי שלוש שעות לפני, ויושב בשורה הראשונה. פעם שאלתי אותו: 'סבא, למה אתה מגיע כל־כך מוקדם ומחכה?'. הוא ענה לי, ועד היום אני זוכר את התשובה שלו: 'אתה לא יודע מה זה בשבילי לראות אותך סגן בצבא ההגנה לישראל. כשאנחנו היינו רואים קצין בצבא הפולני, היינו בורחים. הם היו יורקים עלינו, בועטים בנו, ועכשיו הנכד שלי סגן'. אחרי 7 באוקטובר עברה בי מחשבה קשה, שטוב שסבא לא ראה את הדבר הזה, איך ילדים יהודים וזקנים יהודים שוב נגררים בכוח מבתיהם".

חטיבת הצנחנים פועלת בין ציר מורג לפילדלפי כדי להבטיח שהאויב לא יוכל לשחזר את פועלו הנורא באותו יום חג שהפך ליום חורבן. היא מופקדת על מרחב האבטחה שבין הקו הירוק לקו הצהוב. כלים הנדסיים כבדים עדיין עובדים שם, אך כבר לא כדי לשטח את רפיח, תל־סולטאן או שכונת שאבורה, אלא כדי לחפור תעלות ולהגביה סוללות עפר. לכאורה, לפי היקף ההכנות הללו, צה"ל רוצה להישאר פה המון זמן, אבל בסוף הדרג המדיני יחליט, ואולי זה יהיה דרג מסוג אחר, קשוב יותר ללחצי נסיגה חיצוניים. מנגד, ייתכן שדווקא הממשלה הבאה תחליט שאין מנוס מהשתלטות ישראלית על הרצועה כולה. בפיקוד דרום, כמו גם בפיקוד של חטיבת הצנחנים, מעריכים שזו לא שאלה של אם אלא של מתי.       

ובינתיים, בדרך הלוך וחזור, נעים לגלות שכביש 232 עובר שדרוג משמעותי. השדות שלצידיו נמצאים כבר אחרי עונת הקציר, שככל הידוע היה השנה מוצלח מהרגיל. גם על שדרות עוברים ימים טובים. המרכז המסחרי בכניסה הדרומית לעיר מואר עכשיו ושוקק לקוחות בתשע בערב. ברוך השם וצה"ל, כבר מזמן לא נשמעה בשדרות התרעת צבע אדום. אלוף־משנה רועי צוויג, הקחצ"ר המיועד, ודאי התכוון גם לכך כשדיבר איתנו במבואות רפיח ההרוסה על תמונת ניצחון.