שלושה עצים עבי כרס עומדים בגאון בחצר המפורסמת ביותר בזיכרון־יעקב, שורדים אחרונים מהימים שבהם עצים רבים ומגוונים גדשו את נחלת משפחת אהרנסון. ליד העצים הללו המתנתי כילדה, עם שאר בני המשפחה או הכיתה, שיתחיל הסיור במקום. על העץ האמצעי טיפסה אחת מבנותיי בילדותה, ברגע של השתובבות קסומה שהונצחה בתמונה. היום העצים הללו מוקפים במדרכת משושים נאה, וספסל צר מקיף אותם לרווחת המבקרים.

אינספור ביקורים במוזיאון ניל"י לאורך השנים אפשר לנו להיות עדים לאבולוציה מרתקת של שימור המקום ופיתוחו עד היותו מוזיאון מודרני. בניגוד לאתרים רבים אחרים, הזמן והקדמה עשו עמו חסד רב. מעולם לא נשמע והונצח סיפורה של המחתרת הנועזת הזאת, שמנתה שלושים חברים בלבד, כפי שהוא מסופר ומתואר היום. גודש מידע, תמונות, אביזרים ומפות מקים את המקום לתחייה, בלי שהאמצעים הדיגיטליים הנפלאים ינסו לגנוב את ההצגה. בהדרכה מרתקת אנחנו עוברים מהמוזיאון לבתי המגורים הסמוכים שעדיין משתמרים בנאמנות, קפואים בזמן.

אי אז בשנות השבעים המאוחרות עוד יכולנו לצפות בדמותה הקשישה של רבקה אהרנסון, עוברת בין חדרי ביתה הצנוע. מוקסמים השגחנו עליה מן החלונות, הצצנו מן החרכים. לאחרונה שבנו לשם, לרענן את הזיכרון ואת החיבור לשורשי הציונות האחרת, המנודה. זו שאי אפשר ללמוד עליה בלי להיחשף לגודל ההתנערות ממנה בדורה. לגודל כפיות הטובה.

רחוב המייסדים בזיכרון־יעקב גדוש היום חנויות עממיות וחנויות יוקרה, מסעדות ובתי קפה, ובעיקר אווירה. קלאסיקה ציונית במדרחוב שמבקש לכבד ולהתכבד בהילת הגבורה של השכנים, של קבוצה מצומצמת כל כך, משפחתית בעיקרה, שסייעה לניצחון הבריטים על הטורקים, השליטים שהתעמרו ביישוב היהודי בארץ ישראל הצנועה והדלה. אלא שכאן, ממש ברחוב הזה, צעדה שרה אהרנסון לקול הלעג והיריקות של שכניה, בצעדת מוות פרטית משלה. אחרי ימים ארוכים של עינויים קשים ביותר, כשהיא מצליחה לא להסגיר איש מחבריה ודבר מסוד המחתרת, ביקשה לעבור בבית לפני הוצאתה להורג, למקלחת אחרונה. ואז, כדי לא להיכנע לכאב ולפלוט דבר מה, כדי לא לתת לאויב את העונג לתלות אותה, היא ניצלה את שעת הכושר המתוכננת מראש וירתה בעצמה.

שלושה ימים גססה שרה גיבורת ניל"י במיטה הכבדה המוצגת היום בחדר ביתה. מלחמות היהודים בארץ הקודש הביאו להשמצת פועלה, ומסמסו גם את הסיבות לפעילותה. אכן, גירוש הטורקים גם הביא צרות חדשות. האנגלים לא היטיבו במיוחד עם היישוב העברי, והעלימו עין מהפרעות האכזריות שערכו הערבים ביהודים, אולם אצל המשטר העות'מאני הגירוש וההתעללות היו מדיניות השלטון עצמו.

אהרן אהרנסון הכיר היטב את הדיווחים על הטבח בארמנים. כשיהודי תל־אביב ויפו גורשו בשרירותיות ובאכזריות, הוא וחבריו הבינו שצרה דומה קרובה לבוא עליהם ועל כל התיישבות יהודית בארץ ישראל. על הרקע הזה הקים האגרונום המבריק מחתרת שעסקה באיסוף מודיעין. הוא הניח לאינספור הספרים שלו, הכתובים במגוון שפות שידע על בוריין, ובנה תוכנית עבודה.

שנים רבות עברו עד שתרומת המחתרת ליישוב היהודי ולסיום השלטון הטורקי קיבלה את ההערכה הראויה. ייתכן שעד היום טרם זכתה ניל"י למלוא הודה והדרה. בזמן שהרעב הפיל חללים רבים בארץ, הצליחה המחתרת להבריח באונייה סכומי כסף גדולים, וכך הצילה אלפי נפשות ביישוב. יש הטוענים כי המודעות שהעלתה בציבור ובעולם החופשי לגירוש יהודי תל־אביב מנעה גירושים נוספים, אולי אפילו טבח דומה לזה שבוצע בארמנים. לפי הערכה בריטית, חייהם של כ־30 אלף חיילים בריטים ניצלו הודות למודיעין שסיפקו אנשי ניל"י. במחקר על המודיעין הבריטי במלחמת העולם הראשונה היה מי שקבע כי לולא עזרתה של המחתרת הקטנה, ספק אם הגנרל אלנבי היה מצליח לגרש את העות'מאנים מארץ ישראל. עוד נחשף לאחרונה כי לאהרן אהרנסון היה חלק נכבד בסלילת הדרך להצהרת בלפור ב־1917, והוא אף קיבל את הטיוטה לעיונו, יחד עם אחיו סם (שמואל).

אנחנו רגילים להזכיר בעונה הזו של השנה את הקנאים שהאיצו את חורבן הבית, ומתיימרים לסמן קנאים מודרנים שתפסו את מקומם. לשוננו קלה על הדק שפיכות הדמים המילולית, בקוראנו "שורפי אסמים" לכל חבורה אידיאולוגית שעוד נהנית מעוצמת האש בעיניים. מחתרת ניל"י מזכירה לנו שהליכה נגד הזרם השרוי בשגרת קורבנותו לא מובילה בהכרח לטביעה, לפעמים היא דווקא מנווטת טוב יותר את הספינה. הם היו מעטים כל כך, הם היו מאוסים על החברה, והם עשו היסטוריה. הם הצילו את היישוב היהודי כשנטען שהם מביאים לקיצו, ושילמו מחיר אישי יקר בחייהם ובבריאותם. למעט האחים סם וצבי, רוב בני משפחת אהרנסון לא זכו להקים משפחה. שתיים מהבנות, ויטיה וליבה, נפטרו כבר בילדותן. שרה נתפסה וכאמור שמה קץ לחייה. האח אלכסנדר והאחות הצעירה רבקה לא נישאו מעולם. ארוסה של רבקה, אבשלום פיינברג, נרצח כידוע כשחצה את המדבר במהלך שליחות מודיעינית.

אהרן, איש החזון, הבוטנאי והאגרונום המבריק, מגלה "אם החיטה" ומקים התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, נהרג בהתרסקות מטוס מעל לתעלת למאנש בשנת 1919. גופתו לא נמצאה עד היום. הדלתות המסתובבות של ההיסטוריה לא מאפשרות לנו הצצה לתרחישים אלטרנטיביים, אולם לא מופרך לנחש כי נוכח קשריו עם מי שהפכו במהלך השנים לבעלי תפקידים ועמדות השפעה בשלטון הבריטי, אהרן אהרנסון היה עשוי להיות האיש החתום על הקמת המדינה. מי יודע, אולי בעל הכישרונות הבקי בשורה ארוכה של שפות היה יכול אפילו להקדים בשנים רבות את הגשמת חזון העצמאות היהודית. אולי היה עומד בראש המדינה, או מתמנה לנשיאה הראשון. אולי החתרן שמשפחתו הושפלה וקוללה היה יכול למנוע טבח וגירוש נרחבים בהרבה מאלה של יהודי יפו ותל־אביב. אולי, אם רק הייתה לנו, כבר בשנות העשרים והשלושים, מדינה משלנו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com