חוקרי המשפט העברי התחבטו בשאלה אם קיים חוק הסותר חזיתית אחת ממצוות התורה. עד היום יכולנו להשיב בשלילה: בהחלט קיימות פסיקות של בתי המשפט או החלטות מנהליות, אך למעט חוקים אזוטריים יחסית בדיני ירושה אין חוק של הכנסת הסותר הלכה מרכזית בשולחן ערוך או ברמב"ם.

האמור לעיל היה נכון עד שעבר השבוע חוק יסוד לימוד התורה בקריאה ראשונה. אם החוק יעבור, הכנסת הנוכחית תזכה לכבוד המפוקפק ותעביר את החוק האנטי־דתי הראשון בישראל.

הסעיף השני של חוק היסוד בנוסחו הנוכחי קובע שמטרתו "הכרה בלימוד התורה כערך יסוד במדינת ישראל, כדי ליצור מאזני צדק אל מול ערכי יסוד אחרים במדינה". מנגד לחוק הזה ניצבים דברי הרמב"ם במשנה תורה: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת... וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטלה; וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

פסיקת ההלכה החדמשמעית הזאת של הרמב"ם בספרו ההלכתי אינה עמדה הגותית או כזו הניתנת לעקיפה פרשנית. הסתירה כאן אינה ניתנת ליישוב. הרמב"ם קובע באופן חד־משמעי כי אסור ללומד תורה להתפרנס מהצדקה תחת עשיית מלאכה.

זהו איסור ממש, עניין הלכתי מובהק. אך תכליתו הגלויה של חוק היסוד הפוכה: להעניק ללומדים הטבות כלכליות (מעונות, מחיר למשתכן, הנחה בארנונה ועוד), לצד פטור משירות צבאי. זה בדיוק הכוונה של "כיבו מאור הדת וביזו את התורה". משל למה הדבר דומה? לחוק הכנסת הקובע "חשיבות עליונה" בחילול שבת.

יטענו מצדדי החוק כי פירוש הכסף משנה על דברי הרמב"ם התיר לממן מלמדי תורה, שמא תשתכח. אלא שהיתרו עוסק במלמדים בודדים. כדברי הרמב"ם, "אין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות... אם לא תספיקנו - יטול הספקתו מהציבור".

זוהי קולא נקודתית למצב שבו הלומד גם מתפרנס, אך פרנסתו אינה מספיקה. זהו אינו ערך לכתחילה. חוק היסוד עושה ההפך: הוא מעלה את הקולא הדיעבדית למודל חיים מועדף.

טענה נוספת של מצדדי החוק היא שאין כאן זכויות יתר אלא רק "השוואה" לחיילים, וכי מדינה הרוצה לקיים את בניין התורה משקיעה בכך כשם שהיא מתמרצת, לדוגמה, את מקצוע ההוראה באילת. לטעמי זה שגוי משום שכאשר חוק מקנה הטבות למי שאינו משרת בצבא ואינו עובד - אזי המשתמט מן החובה מקבל יותר מהאזרח הרגיל, ולא בשווה לו.

חמור מכך, חוק היסוד ממש מעודד לא להתפרנס ולא לשרת. אי אפשר להשוות זאת לבעלי מקצוע שהמדינה מבקשת לעודד, שבעניינם היא מתמרצת בעלי מקצוע בחסר כדי שיעבדו.

ודוק, ברור לטעמי שהמדינה יכולה ואף צריכה לממן לימוד תורה, שכן לימוד התורה הוא ערך יסוד ביהדות. אלא שכאן עומדת ההבחנה בין מימון לימוד התורה - הפעילות, הישיבות והמלמדים - ובין מימון לומדי התורה כפרטים, וכל שכן ציבור שלם.

הראשון מותר אף לדעת הרמב"ם, ואילו השני הוא בדיוק מה שהוא אוסר. הסעיף הראשון של חוק היסוד - "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי" - מבורך. לו תכליתו של חוק היסוד הייתה להעניק מימון מכובד לישיבות ולמכונים שיגדלו פוסקי הלכה, החוק היה מעולה.

אך חוק היסוד אינו מעודד מצוינות הלכתית, אלא נועד לקבע מציאות סוציולוגית כלכלית - לפטור מאות אלפי אנשים משירות צבאי וממלאכה, ולקבל תמורה כלכלית בעדה.

לצערנו הרב, מה שלא עשו "גדולי החילונים" מאז קום המדינה - משולמית אלוני ועד נאור נרקיס - תצליח כנראה לעשות הכנסת ה"דתייה" ביותר מאז קום המדינה: העברת חוק היסוד האנטי־דתי הראשון אי פעם בישראל. ברכות.

עו"ד רפאל יאנה, סרן במיל', הוא יועץ משפטי בחברת תשתיות