מכירים את המוצר האוברייטדי שנקרא מים בטעמים? זה שנמכר בחנויות כאילו הוא כמעט מים, אבל יש בו טיפ־טיפה טעם? אני משוכנעת שזה המצאה שנולדה מבקבוק של מיץ שמישהו התעצל לשטוף לפני שמחזר אותו ומילא בו מים, ואז הטעם הזה, שהוא כמעט טעם לוואי שאפשר להתבאס ממנו, הפך מבדיעבד ללכתחילה.

נשמע מופרך? לא בטוחה. ככה הומצאו או שווקו לא מעט מוצרים. פעם למדתי קורס כזה באוניברסיטה. קראו לו שיווק יצירתי, והוא אכן דרש מאיתנו להיות יצירתיים. במקום ללמד אותנו למכור מוצרים מושלמים, או קרובים לשלמות, במקום להסביר לנו איך להלל עיצוב מתוחכם של רהיט או יתרונות של טלוויזיה או מכונית ספורט – היינו צריכים להתבונן בשולחן של שלוש רגליים, בטלוויזיה שלא מצליחה לשדר בצבע, ובמכונית שלא יכולה להגיע למהירויות גבוהות. ברגע הראשון הרמנו גבה קולקטיבית. הרי אלה מוצרים שמשגרים לאלטע זאכן או למפרק מכוניות. אבל המרצה לא ויתר. הוא ביקש מאיתנו להעמיק בכל אחד מהמוצרים, לצלול למקומות שבהם החיסרון הופך ליתרון, למצוא למי זה יכול להתאים אפילו יותר ממוצר רגיל, ואז להמציא סלוגנים מתאימים. זו הייתה חוויה מהפכת מחשבה.

קורסים אחרים עסקו בדוברות וביחסי ציבור, מקצועות שדורשים המון מייק־אפ כדי לטשטש חסרונות ופדיחות, ולצידו סל שלם של עפרונות איפור, שפתונים וסומקים כדי להדגיש את מה שיש לו פוטנציאל. אנשי דוברות, פרסום ובדרך כלל גם שיווק ימכרו לנו שלמות, אבל לפעמים צריך לחשוב בדיוק להפך. נכון שאנחנו רוצים שמוצר יהיה מושלם, שהשולחן יהיה יציב, שהטלוויזיה תהיה עם מיליון פיקסלים ונוכל לראות את הגול של הנבחרת התורנית במונדיאל חד כמו סכין, ושהמכונית תציע לנו מהירות אינסוף, לפחות על לוח המחוונים. אבל זה לא תמיד כך, כי גם המציאות עצמה לא תמיד כזאת. מה זה לא תמיד? רוב הזמן היא לא מושלמת, היא חסרה, והשאלה היא מה עושים עם החוסר הזה שיש במוצרים ובעצם בחיים.

המומחה הגדול לענייני חוסר היה רבן יוחנן בן זכאי. לפני 1956 שנים, הוא ובני דורו עמדו מול שבר עצום, מול חורבנו של הלב. הלב שהזרים אל היהודים והיהדות את החמצן, את המזון, את הקשר אל הנשגב. הם ניצבו מול היעלמו של המרכז הרוחני אבל גם הכל־כך יומיומי, זה שהיה האבן השואבת בחגים ובשמחות, בהודאות על לידות ועל יבול שופע, וגם בזמן של טעויות והכאה על חטא, אסונות ויגונות. שריפת המקדש על כל מה שהיה כרוך בו, לא הותירה לריב"ז ולתלמידיו שולחן בן שלוש רגליים במקום ארבע; החיים שלהם הפכו לשולחן שכל מה שנשאר ממנו הייתה אולי רגל אחת.

המון שנים עברו מאז, ואנחנו יודעים את הסוף. אבל אם נצלול אל הימים ההם, היו שם רגעי הכרעה. רבי יוחנן ובני דורו היו צריכים להתמודד עם שאלות קיומיות. האם יכולה בכלל להיות יהדות בלי בית מקדש? האם יש טעם ללאום יהודי בלעדיו? האם יש סיבה ותכלית לנסות ולעלות מעומקי תהום הצער ולהתחיל לבנות תשתית חלופית ליהדות? זה הרי יגרור כל־כך הרבה מאמץ וויכוח ואולי לא יתקבל בכלל על חלקים גדולים בעם. זה לא ייתן נחמה, אולי קיום מינימלי, ואיך נשמר את זה, ומה יהיה הסוף?

ייתכן שרבן יוחנן בן זכאי חשב שגם הפעם בית המקדש ייבנה בעוד 70־80, גג מאה שנה, אבל הוא לא חיכה ופעל ליצור תקנות והלכות ולחבר אורח חיים יהודי אל מסילות אחרות. הוא והבאים אחריו ביקשו לשמר זיכרון וגעגוע ומשאת נפש, ומצד שני לאפשר חיים קשורים בא־לוקים גם במקום שבו העיקר חסר מן הספר. בתוך כל זה הם ביקשו לא לאבד את הדופק, את העקרונות של היהדות, את הליבה. וכך יכולנו כולנו, דור אחרי דור, להמשיך ולהיות יהודים.

השלב הבא

זה היה מפעל חיים אדיר. לגעת בלב, באש, במקומות כל־כך כואבים ופגיעים של העם ולהדריך איך כן אפשר לחיות. היום אנחנו אחרי אלפיים שנות גלות, וכבר חזרנו לארץ ולמקום המקדש, ויש עליות הולכות וגוברות להר הבית ודרישת מקדש. והדבר הזה שנעלם מאיתנו מתחיל להיות מדובר ולהיחקר ולהיבחן ואפילו לעורר התנגדות, וזה טוב, כי המקדש שוב במודעות.

היום עולים לפעמים קולות נגד מהלכיו של ריב"ז. יש החושבים שהיה עליו לתמוך בקנאים, אחרים חושבים שהיה עליו לדרוש את השארת המקדש על תילו. האמת היא שאיש אינו יודע אם ואיך יכלו הדברים להתגלגל אחרת. מה שברור הוא שהדרך שריב"ז סלל אחרי החורבן היא זו שהביאה אותנו עד הלום. עַם יהודי שלא אבד בגלות, שלא שכח את הארץ שלו, שיש לו תורות בכתב ובעל פה, שיש לו עמוד שדרה תורני ומוסרי, שמתארגן לשלב הבא שאיש אינו יודע איך הוא ייראה.

מאז המלחמה, שלושת השבועות הם קצת התקופה שלי. אבלות היא שכבה קיומית, יומיומית, שעולות ממנה הרבה שאלות. ובתקופה הזאת בשנה אני חוזרת אחורה לשבר הכי עמוק בתולדות העם שלנו ומנסה לדלות משם את הפנינים, את מאמרי חז"ל, התובנות והמעשים שלהם על איך ממשיכים מכאן כשהלב נעקר ממקומו. איך מתבוננים על האין ועל היש, איך בוחרים להמשיך לחיות ואיך עושים את זה. ובכל פעם מחדש אני מתפעלת, לפעמים מתווכחת, ובעיקר לומדת. חז"לינו לימדו אותנו לא רק שיבה ותיקון אלא גם חיים בעולם שבור.

הצעידה עם השבר לא שייכת רק לעבר הרחוק ולגדולי עולם. גם ביום הזה ממש אני רואה סביבי אנשים שהפכו את האין ליש, והם נושאי בשורה. מכרה שנפגעה בצעירותה והפכה את המוגנות לשליחות, משפחה ששכלה בת והפכה את המודעות לשכול האזרחי למשימה, הורים לילדים עם תסמונת נדירה שפתחו עמותה כדי לחבק אנשים במצבם. הרבה מורים לחיים יש סביבי, והם מתקני עולם ובוראים יש מאין.