כדור אש ענק הצית את שמי הכפר מג'דל־זון שבדרום לבנון השבוע, כמו בא להאיר את הדרך לצועדים במדבר של שגרת החירום שאנו מצויים בה; לרענן את הזיכרון הלאומי באשר לסכנות האורבות לנו לאורך שביל ההגנה הסיזיפית על קיומה של המדינה. במסגרת מבצע "סוף פסוק" השמידו לוחמי צה"ל תשתית טרור תת־קרקעית באורך שעולה על מאתיים מטרים, ובעומק של יותר מ־25 מטרים. ארגון הטרור חיזבאללה - שכמו חבריו בדרום ובאיראן לא ויתר עדיין על כיבוש יישובי קו התפר, לכל הפחות – בנה לאורך השנים רשת מנהרות מסועפת ומתוחכמת. כמו בתשתיות אחרות שחשף צה"ל, גם במנהרת מג'דל־זון נמצאו אינספור אמצעי לחימה ופירי שיגור.

זה לא התוואי הראשון וכנראה לא האחרון שצה"ל נדרש להשמיד מעבר לגבול, אלא שבשל גודלו האימתני יצאה אזהרה מוקדמת, סימבולית משהו, ליישובי הצפון: הלילה ייתכנו התרעות על רעידת אדמה בגלל עוצמת הפיצוץ הצפוי, הנדרש, להשמדת מנהרה כזאת. בניגוד לנאמר בהודעה, לא מדובר בהתרעות שווא. ראוי שפיצוץ האדירים שנצפה היטב בדרום לבנון ירעיד את אדמת ישראל. ראוי שנזכר למה אנחנו נלחמים ועל מה.

נביאת רשת

בחודשים האחרונים רץ ברשת סרטון בכיכובה של אישה חביבה מאזור המרכז, שנשאלת למי תצביע. היא עונה שהיא לא יודעת, אבל בטח "לא לו". אתה יודעים מי זה "לו" הזה. גם אתם מצביעים לו או לא מצביעים לו כבר עשרות שנים. והסרטון הזה, שבכל כמה ימים צץ ברשת אחרת, בסטטוס או בפוסט של מתנגד ממשלת נתניהו כלשהו, קובע שהאיש ההוא עוד ייבחר שוב. "שמעו מה אני אומרת", מדגישה הגברת באוזני המראיין, "ואני אמרתי את זה כבר בתחילת המלחמה. שום דבר לא ישתנה".

ענייני כן־או־לא־ביבי מלווים אותנו עשורים, אלא שהסרטון הזה לא מסתכם בתובנה על יכולתו להחזיק בשלטון גם אחרי קטסטרופת שבעה באוקטובר. החלק הקשה בריאיון הרחוב הספונטני הוא התייחסותה של הגברת למערכה המתמשכת בלבנון, מה שהיא מכנה "המלחמה שלא הולכת לשום מקום". גם את זה היא אמרה כבר בתחילת המלחמה על כלל הזירות, חשוב לה לציין - "והנה אנחנו בעוד סבב בלבנון. איזה סבב זה כבר? אם אני הייתי אמא של אחד משני החללים שנפלו שם השבוע...", היא אומרת, ואיכשהו בדיוק אז הסרטון אצלי נקטע. ותודה לא־ל שהוא נקטע, כי מנימת הדברים, ההמשך היה ברור.

הניחו להולכים

אב שכול מאחד השלבים המוקדמים יותר של המלחמה, סיפר בשעתו בפוסט כואב על אנשים שהגיעו לשבעה ואמרו לו: "אין לזה נחמה". "אם אין נחמה", כתב האב האבל כעבור חודשים ספורים, "למה באתם לנחם? אם אין איך לקום ולהמשיך לחיות, למה טרחתם להגיע?"

הדברים המטלטלים מלמדים שגם גילויי אמפתיה עשויים להכאיב כשהם לא מותאמים לאבל. אולם בסרטון המדובר, כמו בכמה מאמרים ופרסומים באתרים ובחדשות, נראה שליבנו הגס הגיע לדרגה חדשה של חוסר רגישות. מתברר שבשם המחלוקת, מותר גם לפנות לאבלים ולומר להם שיקיריהם נפלו לשווא. בשם הטיעון האידאולוגי, מותר להנמיך ולשבור את לב האומה דרך אלה ששילמו את המחיר הקשה מכול.

בוגרי מלחמת לבנון הראשונה מכירים היטב את הלך הרוח הזה, שכבר הביא בעבר את ישראל להוריד מפרשים, לסגור שערי רצועת ביטחון ולהפקיר את יישובי הצפון לחזית חיזבאללה. מול רוח הנכאים הזאת נדרשת עמידה אמיצה כחומה בצורה.

זבנג ולא גמרנו

טפטוף המוות בלבנון אכן קורע את הלב. רחפני הנפץ שגובים מחירים בגוף ובנפש, גובים מחיר גם מהנפש הלאומית שלנו. אולם הניסיון להתייחס לאובדן הקשה הזה כחסר תכלית ולהציג את הפעילות הצבאית של ישראל בלבנון ככזו שאיננה משרתת כל מטרה, היא שערורייה שגובלת בחוסר אחריות. נכון, מרואיינת אקראית שעונה לשאלותיו של משפיען רשת לא צריכה לשאת על כתפיה איזו רצינות תהומית של הוגת דעות, אבל אני מכירה שניים־שלושה אנשים וציבורים שמתנהלים מתוך כובד אחריות לאומית גם כשהם סתם מפטפטים עצמם לדעת.

ויש כמובן גם מהות. אם יותר לי להשתמש בשאלת השמאל הקלאסית, מה האלטרנטיבה? איזו אסטרטגיה חלופית מציעה הגברת, ומציעים כל אלה הממהרים לשתף את הגיגיה, כמו היו נבואה מבריקה שהתממשה? אכן, על פי רוב סקרי דעת הקהל, נתניהו עדיין צפוי לעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר, גם אחרי הטבח הנורא שקרה במשמרת שלו. אכן, אנחנו עדיין מצויים במלחמה מתישה וארוכה, שנקודת מבט שטחית, כזו שדורשת שלום עכשיו ובכל מחיר, תקבע שהיא לא הולכת לשום מקום.

אלא שאנחנו לא פה בשביל מבט שטחי. אנחנו דורשים יציבות ביטחונית, גם במחיר של היעדר שלום. גם במחיר התמשכות הדרך הארוכה ממילא. אז מה באמת האלטרנטיבה לעבודת הנמלים של חיילינו המצוינים בגבולות השונים? האם עצימת עיניים נוכח המציאות המתבשלת מתחת לפני הקרקע היא תוכנית עבודה? האומנם הכוונות הברורות של האויבים מצפון, שמשורטטות במפות ותרשימים שלא נופלים מאלה של עמיתיהם מדרום, לא אמורות לקבל מענה מוחץ? האם לא מיצינו את הניסיון להשלות את עצמנו שמה שאנחנו לא רואים לא קורה? האם לא שילמנו מחיר כבד דיו על שיטת זבנג וגמרנו־וחתמנו־ונסוגנו?

עמוד האש שעלה השבוע בשמי לבנון וצפון ישראל, לצד שגרת פעילות צה"ל המצטלמת פחות טוב, מזכירים לנו שהמסע עדיין לא תם. ראוי שנראה את הקולות ואת ההר העשן. הם לא סמל הדשדוש, הם סמל הגבורה. עמוד האש שבא להראות לנו את הדרך יומם ולילה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com