הכישלון המחפיר של המלחמה מול איראן נזקף קודם כול לחובתו של הנשיא דונלד טראמפ. אבל צריך להודות ביושר שגם לישראל יש חלק בכישלון הזה.
לפני שנה השמידו ישראל וארה"ב חלק גדול מתשתיות הגרעין והטילים של איראן. זה היה רגע מתאים להציע לה הסכם מדיני שיאפשר למשטר לשרוד, בתמורה לתנאים נוקשים בתחומי הגרעין, הטילים והתמיכה בבני החסות. אבל ממשלת ישראל הנוכחית לא מאמינה בהסכמים מדיניים. כך נולד הרעיון לעוד מתקפה, גדולה ועצומה בהרבה, שנועדה להפיל סוף־סוף את המשטר האיראני.
לפי הפרסומים בארה"ב, טראמפ שוכנע לתמוך במתקפה לאחר שראש המוסד דאז, דדי ברנע, הבטיח לו שתרחיש הפלת המשטר מעשי. כל זה נעשה בלי שארה"ב וישראל יציגו תשובה למהלך שנידון בעבר בכל עיסוק במלחמה נגד איראן: סגירת מצרי הורמוז וההשפעה שתהיה לכך על הכלכלה העולמית.
הכי מעניין
לכן, לא זו בלבד שהיוזמה להפלת המשטר נכשלה, אלא שהוא התחזק והתעצם. טראמפ, הזועם על השפלתו, נפרע כעת מישראל.
גם שתי החזיתות האחרות שניהלה ישראל בשלוש השנים האחרונות נותרו פתוחות למרות הישגים צבאיים מרשימים, רק בגלל ההתנגדות ל"סגירת" המערכות האלה בהסכמים מדיניים. כך היה בעזה, שבה סירבה ישראל להחלפת שלטון חמאס בשלטון הרשות הפלסטינית בגיבוי מצרים, וקיבלה במקום זאת את המשך שלטון חמאס בגיבוי קטאר וטורקיה. הוא הדין בלבנון: ישראל סירבה ליוזמה האמריקנית שצבא לבנון יחליף את חיזבאללה ואת יוניפי"ל בשליטה בדרום לבנון, וקיבלה במקום זאת אולטימטום איראני־אמריקני להפסקת כל הפעילות היזומה בשטח.
טראמפ בפסגת ה-G7 | צילום: AFP
הרשות הפלסטינית וצבא לבנון הן שתי ישויות חלשות, שקשה מאוד לסמוך עליהן. מצד שני, לשתיהן יש אינטרס משלהן לא לאפשר לחמאס ולחיזבאללה לשלוט. מה היה נגרע מאיתנו אם היינו לפחות מנסים לתת להסדרים האלה סיכוי, ואף עוזרים לרשות להילחם בחמאס ולצבא לבנון להילחם בחיזבאללה, לצד גיבוי בינלאומי לפעולות האלה?
יתרה מכך, אילו סייעה ישראל לרשות להילחם בחמאס עוד לפני שהשתלט על עזה, כפי שסייענו למלך חוסיין להילחם באש"ף בספטמבר השחור, אולי לא היה חמאס שולט בעזה מלכתחילה. 18 שנות רקטות ופצמ"רים, שלא לדבר על טבח 7 באוקטובר, היו נמנעים.
האסטרטג הצבאי קרל פון־קלאוזביץ נודע באמירתו ש"המלחמה היא המשכה של הדיפלומטיה באמצעים אחרים". המשפט הזה מבהיר שהמלחמה אינה מטרה אלא אמצעי, ושההישג המדיני הוא המטרה. לכן נכון גם הניסוח ההפוך, ש"הדיפלומטיה היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים". אם ההישג המדיני הוא המטרה, כיצד בא הדבר לידי ביטוי בשלוש החזיתות של ישראל בשנים האחרונות, כשלא היינו מוכנים לשום הישג מדיני חלקי שאינו "הניצחון המוחלט"? ומתי בתולדות ישראל הצלחנו להשיג ניצחון מוחלט?
הרי גם אחרי הניצחון הכביר במלחמת ששת הימים מצרים לא הושמדה ופתחה במלחמת התשה, וכעבור שש שנים גם יצאה למלחמת יום כיפור. איך העלה מישהו על דעתו שהגורמים האסלאמיסטיים, מקדשי המוות וההתאבדות, ייכנעו ביתר קלות מאשר מצרים החילונית של גמאל עבד־אלנאצר?
איני אומר זאת רק כחוכמה שלאחר מעשה, אלא במיוחד כלפי העתיד. חובה עלינו לנסות לאתחל מחדש את הגישות כלפי עזה ולבנון, ולאפשר חתימת הסכמים וכניסת גורמי שלטון חדשים - כמובן, אחרי לחץ כבד ככל האפשר שההסכמים ייטו לטובתנו. באותו אופן, צריך לתת לטראמפ גם גיבוי להסכם עם איראן, ובלבד שההסכם לא יהיה הסכם כניעה אלא יעמוד על האינטרסים המרכזיים שלנו.
כן, יש סיכוי שההסכמים האלה יופרו מתי שהוא, אבל כל תולדות ישראל הם סבבי מלחמות ללא ניצחון מוחלט. בזכותן התעצמנו בין סבב לסבב, וגם זכינו בגיבוי בינלאומי.
הלקח העיקרי צריך להילמד בחזית יו"ש. אם נתעקש לא להציע שום יוזמה מדינית שתשמור על האינטרסים הביטחוניים שלנו אבל תקל על מצבם של הפלסטינים, אנחנו עלולים להגיע גם בגזרה הזו - ולא בטווח הארוך - למצב שהעולם העייף ממלחמות ישאף לכפות עלינו הסדר בתנאים קשים בהרבה.