באחד הניסיונות שלי לגרום לעצמי דימום מהאוזניים השבוע, שמעתי את בן כספית אומר באחת מתוכניות הרדיו שלו שבליכוד כבר הבינו שאין שום דרך לעשות קמפיין נגטיבי (ויש שיאמרו: שלילי) נגד המועמד החדש והמבטיח (ויש שיאמרו: המשיח) של גוש השמאל, הלא הוא גדי איזנקוט. כספית הרחיב ואמר שזה מגובה גם במחקרים ובסקרים, שזה מה שאני תמיד עושה כשאני ממציא עובדה שאין לי שום דרך להוכיח.

גם בעיניי, איזנקוט הוא אכן אגוז קשה יותר לפיצוח מבחינת קמפיין שלילי. הבעיה הראשונה היא מי היריב הפנימי בגוש הפוליטי שלו (גוש השמאל. אזכיר את זה מדי פעם, כי לפעמים שוכחים). מכירים את זה שכוכב כדורגל ישראלי קורע פה את הליגה, מבקיע אלף שערים ועושה את הכול בלי להתאמץ, אבל אחרי שנתיים בביצה המקומית הוא עובר לאיזו קבוצה בבלגיה, בהולנד או בפולין, ופתאום אתה מבין שהוא לא רץ הכי מהר, לא מבקיע הכי יפה ולא מצליח להתמודד עם הקצב? אז כזה הוא איזנקוט. אם הוא היה לבד שם במחנה, היה קל מאוד לקמפיינר של הליכוד. הבעיה היא שהוא שוחה בביצה מלאה כרישים הפכפכים (נפתלי בנט), מביכים (יאיר לפיד) ומסוכנים (יאיר גולן). וכך איזנקוט באמת עלול להיחשב נורמלי יותר.

יש עוד שתי סיבות לכך שקשה לייצר קמפיין שלילי נגד הרמטכ"ל לשעבר. הראשונה והמובנת היא המחיר האישי ששילם במהלך המלחמה: אובדן בנו, רס"ר גל מאיר איזנקוט ז"ל. לזכותו של האב ייאמר כי מיד לאחר השבעה, שמעתי אותו אומר לא פעם כי השכול בעיניו לא נותן לו שום "יתרון". במגרש הפוליטי הוא פוליטיקאי, לא אב שכול. אז נכון שהוא מבקש לא להתייחס אליו ככזה, אבל הציבוריות הישראלית רוחשת כבוד לשכול, וגם אם אתה מבקש - לציבור קשה להתייחס אליך אחרת.

הסיבה השנייה והקצת פחות תקינה פוליטית היא הנראות החיצונית. בתור מי שחווה תקופות כאלה בעבר, אני חייב לומר: העולם הרבה פחות פוחד משמנמנים. מי שמסתכל על איזנקוט, חייבים להודות, פחות חושש מכך שהוא יצליח לתפוס אותו. התופעה הזאת, הטמועה עמוק במוח האדם מימי קדם, פעלה היטב בעבר עם מישהו בעל שומן ניכר שהציג את עצמו כימין אבל גירש את כל היהודים מגוש קטיף. אם איזנקוט יעלה תמונה שלו מחבק טלה קטן, לדעתי אפשר להתחיל לארוז את יו"ש. אז נכון שמודל היופי מקדש רזון מדי, אבל בכל הנוגע למודל הפחד, העולם שייך לשמנמנים.

וכמה מטומטמת הקביעה שקמפיין שלילי לא מזיק לאיזנקוט, אלא מועיל לו. מעניינת אותי בעיקר השאלה למה "אמירת אמת" נחשבת לקמפיין שלילי. להזכיר לנתניהו דברים מהעבר זה קמפיין עובדתי, אבל כשאתה מזכיר לאיזנקוט את העובדות אתה פתאום שלילי. מעצבן. מפלג את החברה בישראל. גדי איזנקוט – זהירות, קמפיין שלילי לפניך - הוא איש שמאל. זו לא בושה (טוב, זאת כן בושה) אבל זכותו של אדם בוגר להחליט לטעות. העובדה שגדי איזנקוט מנסה כבר תקופה להכחיש את שמאלניותו הופכת את המילה "שמאל" לקללה הרבה יותר ממה שעשה אי פעם נתניהו.

גדי איזנקוט הוא שאמר ש"הבא להורגך השכם להורגו זו סתם סיסמה". הוא הקטין את הצבא בזמן אמת. עד עכשיו לא שמעתי אותו מדבר על עלילת הדם של שדה תימן. כמו נתניהו גם הוא הצדיק את מדיניות מזוודות הכסף הקטאריות. חודשיים אחרי הטבח, במהלך ריאיון ב"עובדה", איזנקוט קרא לעצור את המלחמה ולהיכנע לעסקת כניעה מופקרת. הוא פרש מממשלה יחד עם גנץ בעיצומה של מלחמת קיום. לאחרונה ב"עובדה" הוא אפילו לא היה יכול לומר שהיה נכון לחסל את חמינאי. הפעם האחרונה שראיתי את איזנקוט עם רעל בעיניים ורצון לנצח הייתה כשהאויב היה אלאור אזריה.

גדי איזנקוט הוא לא איש רע. גם אם היה, אז מה? אם הדעות שלו היו במקום הנכון, אין לי בעיה עם קצת רוע בפוליטיקה. אבל הדעות שלו לא במקום הנכון. הוא בסך הכול עוד גנרל שהגיע מהצבא אל הפוליטיקה ועכשיו מנסה לספר לנו סיפור לא אמין, כדי שנבלע את הכול ונצדיע. אז נכון שבאופן כללי הרבה יותר קשה לעשות עליו פינה ב"פטריוטים" בסגנון "הלפיד הלילי", כי יאיר לפיד פותח את הפה ביום אחד יותר ממה שאיזנקוט פתח אותו כל החיים (לשם דיבור), אבל לפעמים האיכות עולה על הכמות. ובמקרה של איזנקוט יש איכות.

כוכבי השחר

השבוע הייתי בכוכב־השחר והרציתי בפני מנהלי בתי ספר על השפעה. זאת אומרת, איך לגרום לתלמידים לרצות להיות בעמדות מפתח. אני מודה, חינוך הוא לא התחום שלי, אבל היה חשוב לי להגיד דווקא לאנשים שאחראים על החינוך של המגזר הכי מחונך בישראל: קודם כול אני אוהב אתכם, שנית אתם עושים עבודה מצוינת, ולסיום, הגיע הזמן שתחנכו את הילדים המדהימים שלכם שבמדינת ישראל יש יותר מקרב אחד ששווה להילחם. הקרב על התודעה חשוב לא פחות מהקרב על הגבעה. לא משנה כמה תסתערו, תיפצעו ותקריבו, אם לא תחנכו את הילדים המדהימים שלכם להיכנס גם לעולם הבזוי של המדיה, תגלו שאחרי כל ההקרבה אתם עדיין אוכלי מוות.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בכוכב־השחר. מקום יפהפה, ואני מתבייש שלא הייתי שם קודם. היו שני דברים קטנים שריגשו אותי במיוחד. הראשון הוא החוות והקראוונים הלבנים שראיתי בדרך, שנותנים תחושה שמישהו עובד פה. השני, המרגש לא פחות, הוא שכל הדרך מרמת־גן לכוכב־השחר הייתה לי קליטה סלולארית וגם קליטה ברדיו. וואלה, מהפכה. גם על זה אתם תצאו להצביע.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il