מתחילת המלחמה הזאת, הלב שלי עם אנשי הצפון. אלפי האנשים שבחרו לגור סמוך לקו הגבול שלנו עם לבנון, חבל ארץ יפהפה ומרוחק, שמשום מה אנחנו מסכימים לקרוא לו "קו העימות". אני עוקבת מרחוק אחרי הגלות הכפויה והחזרה שלהם, אחרי ההתראות הלא נגמרות גם אחרי שכולנו כבר חוזרים לשגרה של מסיבות סיום וקייטנות. אני חושבת על האזרחים האלה שביום־יום שלהם, בקניות בסופר ובמשחק בגן השעשועים, שומרים על כולנו. חודשים אני תוהה מה אני יכולה לעשות למענם ולא ממש מוצאת.

לכן, כשראיתי פוסט שבו הדסה בן־ארי סיפרה על יוזמה שלה לארגן אירוע שבוע הספר בקריית־שמונה, לא חיכיתי להזמנה. נדחפתי. כתבתי לה "אני בפנים" והמתנתי להוראות. לפי מספר הסופרים שהגיעו וכאלה שרצו לבוא, הבנתי שאני לא לבד בתחושות האלה. פרסמנו וסיפרנו למי שרק יכולנו כדי שאנשים יגיעו ונוכל להיפגש. כן, זו הייתה המטרה. מפגש, עין לעין, לב ללב. הספרים היו רק תירוץ (תירוץ טוב, תודו).

כדי לעשות את הנסיעה נחמדה התאספנו שלושה: אריאל שנבל, עליזה בלוך שדחפה את היוזמה, ואני. בדרך הארוכה שוחחנו על ספרים ועל שבוע הספר, על הבחירות המתקרבות, על הנופים המשגעים שראינו וכמובן על קריית־שמונה. אבל כשהגענו לצומת המוביל, גם החדשות המצמיתות נכנסו לחלל הקטן. ארבעה הרוגים בלבנון. השיחה הזורמת נעצרה והלב התכווץ ושקע. לאט לאט לקחתי אוויר וקיבלתי על עצמי לשים את החדשות הנוראיות בקפסולה כדי לחזור אליהן מאוחר יותר. החלטתי לא לתת להן לנהל אותי, כי חשוב להגיע עם אנרגיות ובחיוך. זה הרי הצד השני של אותה מלחמה: המאבק על החיים האזרחיים, על הכוחות של אנשי הגבולות.

הגענו. הסתובבנו בקניון שהיה כמעט ריק מקונים; זה המצב מתחילת המלחמה. דגנית, מנהלת חנות סטימצקי, קיבלה אותנו בהתרגשות. הודות לחריצותה, השולחנות היו ערוכים ומאורגנים פלוס שולחן כיבוד נדיב. שמחתי לראות שאנחנו לא רק "אנשים מבחוץ שהגיעו לחזק"; היו שם גם אנשים מקריית־שמונה ומהסביבה שמכרו את הספרים שלהם. שילוב נכון של כבוד ליצירה המקומית.

אחד הספרים המקומיים שקניתי הוא "הנגר מהרי האטלס" של תמר משען־וקנין, אחות שכולה שכתבה את קורות משפחתה. תמר שכלה את אחיה, דוד תדמור־וקנין, במטח הקטיושות הראשון שנורה על קריית־שמונה, ביום האחרון של שנת 1968. הוא היה איש תרבות, הקים חוגי תיאטרון בעיר, כתב שירה ואפילו התחיל לכתוב ספר. כמה ארוכה היא המלחמה על הצפון, על המדינה שלנו.

רחל, אחות נוספת של דוד, מספרת שהיא כאן מאז 1958, השנה שבה עלתה ארצה עם הוריה. היא מעולם לא חשבה לעזוב את העיר. אנחנו מדברות על המצב ועל התחושות, ואני לומדת איך חיים נחישות ואהבה לבית ולארץ בלי מילים גדולות. מי שערכו את ההיכרות בינינו הם חברים שלי, ציון ומיכל סעדיה, זוג קריית־שמונאי נפלא, ששכלו את בנם לירן במלחמת לבנון השנייה.

בין הדוכנים מסתובבים עוד ותיקים, כאלה שנמצאים כאן שנים רבות ולא חושבים לעזוב. בהם זוגות דתיים שהגיעו לפני 30 שנה בעקבות לימודים בישיבת ההסדר או שירות לאומי. חלקם מחזיקים חזק במקום, אף שהילדים פרחו רחוק מהקן. השיחות מתגלגלות ואני שומעת על מסירות של יום־יום בתנאים קשים. הפסקת האש שהורגשה בכל הארץ דילגה מעל האזור הזה, והטבע הירוק, החמצן של מי שגר פה, הפך מסוכן ובלתי מושג.

חברים מלוד, כלומר לשעבר מלוד, מגיעים עם הילדים. הם עברו לכאן עם חמשת ילדיהם בקיץ שעבר, והיום הם מרכזים את מעבר הזוגות צפונה, בעיקר לקריית־שמונה. למרות המצב והמחסור בדירות גדולות, הם מספרים, ארבעים (!) זוגות מתכוונים לעבור לכאן הקיץ. מסכימים להצטופף בדירות קטנות, לפעמים בלי מיגון. הלסת נשמטת. שבעה גני ילדים נסגרו כאן לאחרונה, אבל עכשיו אני יודעת שהם ייפתחו מחדש. אם לא מחר, אז מחרתיים.

החדשות פולשות

אזור הדוכנים רוחש. אנשים משוחחים, קונים, נפגשים ומתחבקים. יובל אברמוביץ' מתחיל סדנה לילדים, אבל גם זה לא מצליח לרוקן את הרחבה שממול החנות. התור לקופה ארוך ומתפתל, ודגנית מספרת לנו שבפעם האחרונה היה משהו דומה לזה בערב יום כיפור של לפני המלחמה.

מנחם הורוביץ, העיתונאי הוותיק, קופץ ומספר שהמון שנים הוא גר כאן, וספג קטיושות וטילים ומה לא, אבל הכי קשה לו כשהוא שומע את רעש הפרופלורים של מסוקי הפינוי. אז הוא יודע ששוב הפציעה והשכול יתפרצו לבתיהן של משפחות בישראל. החדשות שניסיתי להניח בצד פולשות פנימה. אני מדברת עם זוג צעיר על הצורך להחזיק גם את המלחמה על מיגור האויב ועל ביטחון, וגם את השחיקה והכאב והשאיפה לשקט כי כמה אפשר. רגע אחר כך מגיעים לכאן מילואימניקים צעירים שירדו לא מזמן מלבנון.

חברה שגם היא הפכה צפונית לא מזמן מדברת איתי בלי פילטרים או כפפות. העיר שבורה ועצובה, היא אומרת, וחייבים לעשות עם זה משהו. במרכז לא מבינים בכלל את האירוע, מתקשקשים עם שטויות כשכאן כורעים מכובד המשא. הכי כואב הוא הניתוק. שתי מדינות יש כאן, ומה שחוצה אותן זה לא אידאולוגיות או רקע דתי, אלא פשוט מציאות אחרת. תודה שאמרת לי, אני לוחשת.

האירוע מסתיים ואנחנו יוצאים דרומה. המילה ששמענו פה הכי הרבה היא "תודה", ובאמת לא הבנתי למה. מה זה בוקר אחד בחיים לעומת יום־יום שכזה. תודה לכם, אנשי קריית־שמונה והסביבה. הייתי רוצה להבטיח לכם שנלחץ על הממשלה להשקיע יותר, שלא נרפה מהסיפור שלכם־שלנו, ושאנחנו, האזרחים, נמחק את קו הגבול הדמיוני הזה בתודעה וגם למעשה. מבטיחה לנסות.

Ofralax@gmail.com