את הטריגר למאמר זה סיפק ד"ר אבישי בן־חיים. יש לי חילוקי דעות רבים איתו, ובעיקר עם תיאוריית "ישראל הראשונה וישראל השנייה" שלו. אבישי נסמך בה על תיאוריות קומוניסטיות רדיקליות, ובלי משים מייבא לימין שיח שנועד, בתחכום לא מבוטל, לייצר סכסוך, פילוג ואלימות בחברה. כתיאוריה מחקרית המקור קלוש ומעגלי, אבל כאידאולוגיה הוא מצוין בחרחור ריב ומדון – ההפך הגמור מאווירת האחווה והפיוס הלאומי שבן־חיים שואף לקדם.

מכאן לטריגר. השבוע פרסם אב"ח ברשת X קטע קצר מריאיון שלו בהסכת של בן בן־ברוך. הוא מספר כיצד התנדב במלחמה לשרת באוגדת עזה כחייל (כצנחן במקור וסא"ל במיל'), ואיך בזמן שעשה סיורים על הגדר, בנו נלחם בתוך הרצועה. באחד הימים, כשנשמעו פיצוצים מאזור הלחימה, הוא נעמד על הגדר וקרא לקב"ה, בתפילה מקראית ספונטנית, שייקח אותו – רק שלא ייגע בבנו. "שלוש שנים אנחנו לא נושמים, לא נושמים", הוא מתאר את חוויית ההורות ללוחם. "עזה, לבנון, סוריה".

התיאור מעורר אמפתיה מיידית. גם ההתנדבות בגיל 55 (בלי רעש וצלצולים), גם להיות אב ללוחם במלחמה המתמשכת, וגם החשיפה האישית הכנה. קשה שלא להתרגש. אבל אז, כשגוללים לתגובות, נתקלים בעוצמת השנאה לאבישי בן־חיים משמאל, שהקוטביות הקיצונית שלה לסרטון חושפת פתולוגיה פוליטית עמוקה. בעיני שונאיו, בן־חיים אינו אדם, אב או מתנדב ציוני. אף שהוא לא פוליטיקאי או מקבל החלטות, הוא מזוהה אך ורק על סמך השתייכותו הפוליטית. אפילו ברגע אישי וחשוף, הם רוצים לרמוס ולהשפיל אותו בפומבי. למען הסר ספק – גם בימין אפשר למצוא פתולוגיה דומה, יש לקוות שבממדים פחותים.

התופעה הזו איננה ייחודית לישראל. משהו השתנה באופן מהותי בזירה הציבורית של הדמוקרטיות המערביות. מאז ומעולם פוליטיקה הייתה עניין סוער, רווי אינטרסים, מאבקים, רגשות ולהט ציבורי. ועדיין ניכר הבדל מהותי בגישה לזירה הפוליטית, שמתבטא במעבר מדגש על צעדי מדיניות ותוצאות לאומיות, לפוליטיקה של זהויות, שמדגישה ערכים והשתייכות לקבוצת התייחסות פוליטית. חילופי הדגש הללו עלולים להתברר כתופעה הפוליטית החשובה ביותר בזמננו, ודורשים הסבר.

נפתח בתיאוריה הנורמטיבית. במיטבה הדמוקרטיה אמורה להיות משטר מפשר, שמאפשר קבלת החלטות לאומית מתונה ומאוזנת. היא נשענת על ציבור שמכיר בחשיבות הסובלנות והסבלנות, ומצליח לגלות יחס סולידרי גם למחנה הפוליטי היריב. האזרחים חיים את חייהם הפרטיים, שבהם בהחלט מודגשת הזהות, ההשתייכות הקבוצתית והערכים האישיים והקהילתיים, אבל ברמת המדינה יש מעין "הפרדת זהות ממדינה"; כלומר, בפוליטיקה הלאומית עובדים ברמת כלל הציבור. כמובן, בעולם המעשה הפוליטי מתערבבים תמיד גם אינטרסים אישיים וקבוצתיים. אבל כאשר הנורמה היא שמקבל החלטות שדואג לתת־קבוצה במקום לאומה פועל באופן לא ראוי, החריגות נסבלות, ממדי ההטיה סבירים, והמשטר הדמוקרטי מתפקד.

לצורך זה האזרח הנורמטיבי בדמוקרטיה נדרש לחשוב גם על טובת המדינה והכלל, ולא רק על טובת עצמו או קבוצתו. במובן הזה דמוקרטיה מתפקדת לא דומה ל"שוק חופשי", שבו כל אחד דואג לאינטרס הכלכלי העצמי שלו והכלל יוצא נשכר. כדי שדמוקרטיה תתפקד כהלכה, גם האזרח הבוחר נדרש לרמה הלאומית.

ההקצנה הפוליטית בימינו נראית מוזרה לנוכח העובדה שבעבר הפערים בין הימין לשמאל, במונחי מדיניות, היו גדולים ואידאולוגיים הרבה יותר. הימין והשמאל רצו ליישם מדיניות הפוכה בתכלית ולחולל שינויים נרחבים. כך למשל תאצ'ר ורייגן בשנות ה־80, ואפילו הליכוד אצלנו. בתנאי תחרות גורלית שכזו, המתח הפוליטי צפוי ומובן. ועדיין, מי שישוב לאחור, יזהה בנקל שהפוליטיקאים דאז השתדלו לשדר מתינות, שיקול דעת, ציניות דקה, ודגש על צעדי מדיניות שייטיבו עם הכלל. לעומת זאת בזמננו, שבו המרחקים בין צעדי המדיניות שמציעות המפלגות התקצרו מאוד, הזירה הציבורית התמלאה בשפע שנאה ומשטמה. מה מסביר את התמורה הזו?

אין ספק שבתהליך כזה מעורבים גורמים רבים. למשל, יש המאשימים את עליית הרשתות החברתיות; אך למעשה הן רק זרז לתהליך ולא מחוללו. ברור שגם לאקדמיה, שהפכה ממוסד אינטלקטואלי לקומיסר של השמאל הפוליטי הקיצוני, תפקיד חשוב. עדיין, היא לבדה לא מסבירה שינוי פוליטי ותרבותי רחב כל כך.

אובדן הריבונות

אני מציע להתבונן בשלושה תהליכים גדולים, שניכרים בכל הדמוקרטיות המערביות. הראשון הוא פוליטי מובהק: היחלשות גדולה של הרשויות הנבחרות, לצד עלייה דרמטית בכוחן של הבירוקרטיות והרשות השופטת. לרשויות הנבחרות במערב אין היום יכולת מעשית לחולל שינוי משמעותי. בארה"ב ניסו טראמפ ואילון מאסק לרענן קצת את הבירוקרטיה, אך בקושי הצליחו לגרד את פני השטח. במדינות אירופה, תחת מגפי מוסדות האיחוד, אין מה לדבר על רפורמות. גם באנגליה, שיצאה מהאיחוד, ההבדלים בין ימין לשמאל קלושים. הבירוקרטיה ובתי המשפט כובלים את כל הממשלות והפרלמנטים במערב כולו, וביתר שאת בישראל.

ההיחלשות הפנים־מדינתית משלימה שינוי גלובלי מכוון, שמקורו בתיאוריה מבית המדרש הליברלי ביחסים בינלאומיים: "תלות הדדית מורכבת". הרעיון הוא לכלוא מדינות בסבך של תלויות, אילוצים ומגבלות, מתוך אמונה שככל שיוחלשו המדינות על ידי הסכמים, גופים בינלאומיים, אמנות, מוסדות משפטיים, ועוד, הן ייאלצו לבחור בשלום ושיתופי פעולה. בעיניים ריאליסטיות, המגמה הגלובלית הזו מחלישה בעיקר את המדינות המערביות, אבל אין ספק שהיא הצליחה מאוד, ורוב מדינות הלאום במערב הן היום צל של עצמן.

הפקידות היא גורם משמעותי בתהליך. היא יוזמת ומקדמת הסכמים, שפע אמנות, וציות לגופים בינלאומיים. המעמד הבירוקרטי־משפטי במדינות הפך בעצם לנציג המקומי של הגלובליזציה הליברלית, על חשבון הרשויות הנבחרות. ניקח לדוגמה את משבר ההגירה שפוקד את כל אירופה. כל ממשלה שמנסה להתמודד עם המשבר מגלה שהיא מוגבלת לא רק מבחוץ, אלא גם מבית, על ידי הבירוקרטיה ובתי המשפט. כך באנגליה, בארה"ב, בכל מדינות האיחוד ובישראל. נבחרי הציבור מנועים מלממש צעדי ריבונות טריוויאליים.

בעקבות השינוי הטקטוני הזה, רוב המדינות במערב היום דומות מאוד בפועל: מדינות רווחה מובהקות עם גירעונות כלכליים, מיסים גבוהים ובירוקרטיה מנופחת. לא משנה כמעט מי בממשלה, ימין, שמאל, קדימה או אחורה, המדיניות דומה, ואין יכולת ליישם רפורמה משמעותית. המשמעות היא שהממשלות והפרלמנטים איבדו חלק ניכר מהריבונות, ואיתם, כמובן, גם העם שאותו הם מייצגים.

תהליך שני הוא סוציולוגי: ירידה בקרנם של מוסדות לא מדינתיים מספקי ערכים, ובראשם הדת והלאומיות. האדם מחפש משמעות, וירידת הדת והלאומיות ניתבה את שאלת הזהות והערכים מהעולם הפרטי והקהילתי לזירה הפוליטית־לאומית. הפוליטיקה הפכה לשדה קרב זהותני, שבו ההצבעה וההזדהות הפוליטית מבטאות מימוש עצמי ערכי ומהותי.

כך שינתה הפוליטיקה את דגשיה, מסוגיה מעשית לעניין מוסרי. במדיניות יש צודקים וטועים, במוסר יש טובים ורעים. כיום המדיניות הרבה פחות חשובה מהערכים, הזהות וההשתייכות הקבוצתית. הבוחרים הזהותניים לא מתרשמים מההישגים של מנהיגיהם כמו מכוונותיהם, נאמנותם הקבוצתית ומלחמתם חסרת הפשרות ברוע, כלומר, מפלגות ומנהיגי הצד השני.

כך מקבלת הפוליטיקה מאפיינים של דת: דבקות, אמונה עזה וחוסר סובלנות. מימין ומשמאל המאבק הפוליטי הפך למאבק מוסרני כולל, כביכול דנים בו בהשלכת נשמות לגן עדן או לגיהינום. ההשתייכות הפוליטית הפכה בקרב רבים למאפיין זהותי מרכזי. הפוליטיקה הפסיקה להיות המקום שבו אנשים בעלי אמונות שונות מוצאים נוסחאות פשרה לחיים משותפים ומקבלים החלטות לטובת הכלל, והפכה לזירה גלדיאטורית שבה צריך להביס את היריב. את רוח הפשרה והמתינות הדמוקרטית החליף המאבק הטוטאלי, את הסולידריות הלאומית החליפה השנאה המפלגתית. זו המשמעות הקשה של פוליטיקת הזהויות. יכול הקורא להיות בטוח שכל צד מזהה היטב את המגמה, אבל מייחס אותה לצד השני.

מכאן אנו מגיעים לתהליך השלישי, שגם הוא פוליטי: הטרנספורמציה של ההנהגה במדינות המערב. פוליטיקאים תמיד ניחנים במידה גדושה של נרקיסיזם ומקיאווליזם. הם רוצים כוח ומוכנים להשיג אותו גם בדרכים לא נורמטיביות. מכיוון שבדמוקרטיה הם זקוקים לקולות הבוחרים, ההנהגה הנבחרת מותאמת לדרישותיהם.

פוליטיקת הזהויות שינתה את המצופה מההנהגה הפוליטית. תהליך ההתאמה והברירה הטבעית מתרחש מול עינינו. טראמפ ונתניהו מייצגים את דור הביניים; פוליטיקאים מהדור הקודם, שמשתמשים בפוליטיקת הזהויות לצורכיהם. בעבור הדור הבא של נבחרי ציבור, פוליטיקת הזהויות היא הפוליטיקה, ואין בלתה. הם לא משתמשים בה, הם מהותה.

צעק ככל יכולתך

הדור החדש של הפוליטיקאים חי בעולם שבו ההנהגה הנבחרת חלשה ונטולת סמכויות, אבל ממילא עיקר הפוליטיקה איננו הישגי מדיניות, אלא מימוש ערכים והשתייכות זהותית, באווירת מלחמת הכול בכול. הפוליטיקאי נבחר כמעין מנהיג במלחמת הזהויות, ותפקידו להוביל בקרב הערכים את המחנה, נגד הנבלים והשטנים בצד השני.

כך הוחלפו רוח הפשרה הלאומית, המתינות ושיקול הדעת, בצעקנות, זחיחות ואגרסיביות. מופעים ותהלוכות של איתותים מוסריים, שמבטיחים שלעולם לא תהיה פשרה עם הצד השני, גודשים את הטיקטוקים והאינסטגרמים של נבחרי הציבור. התכונות הללו, שהן רעות ומזיקות לתרבות דמוקרטית, הן מעלות בפוליטיקת הזהויות.

מנהיגים ראויים מתרחקים ממקום שמשלב אלימות עם חוסר יכולת מעשית; אין צורך לומר איזה טיפוס אישיותי נמשך אליו. הפוליטיקאים החדשים עטים על פוליטיקת הזהויות כמוצאי שלל רב. אווירה של הערצה ושנאה מקילה עליהם להלהיט את הציבור, והרבה יותר קל לערוך מצעדי ראווה מוסרניים מאשר להשיג תוצאות אמיתיות בניהול המדינה. לכן נעלמו הבטחות המדיניות ממצעי המפלגות או הפכו למעין בדיחה, והוחלפו בשבועות אמונים מחנאיות.

הדור העולה של פוליטיקאים במערב הוא זהותני יותר מאי פעם. הממדאנים משמאל והג'יי־די ואנסים מימין, מתבססים על פוליטיקה של טובים ורעים ועל נאמנות זהותנית מובהקת. איתותים מוסריים הם לחם חוקם. אצלנו עלה דור של פוליטיקאים שייבאו את בשורת הזהות, כבנט המתחפש להיפסטר בתל־אביב, יאיר לפיד כלייף־סטייל קואוצ'ר, או בן־גביר, שמתמחה במסרים פרובוקטיביים. הם לא נבחנים על ביצועיהם המעשיים לתועלת האומה – שהיו בהחלט גרועים – אלא על המסרים הנכונים ומלחמת החורמה בצד השני. במגמה הנוכחית הדור שיחליף אותם יהיה קיצוני עוד יותר.

פוליטיקה זהותנית שכזו מקשה מאוד על הרכבת קואליציות במשטר פרלמנטרי, ופוגעת ביציבות הפוליטית – בעיה שהולכת ומתרחבת במערב. פסילות וחרמות פרסונליים ומפלגתיים הפכו למודוס אופרנדי פוליטי, שמקשה על פשרות והסכמים. שמיר ופרס, שהיו מבחינה אידאולוגית רחוקים זה מזה הרבה יותר מאשר כמעט כל הפוליטיקאים היום, הקימו פעמיים ממשלת אחדות בשנות השמונים. כיום, גם תוך כדי מלחמה, זה כמעט בלתי אפשרי.

דור הבוחרים הצעיר כבר רגיל לפוליטיקת זהויות. מבחינתו זו הפוליטיקה. עיקרה איננו מדיניות, אלא "ערכים", "תודעה", איתותים מוסריים, ושנאת הצד השני. ההנהגה הפוליטית הצעירה תחריף את המצב, ותקצין את הדור הבא של המצביעים. אנו כלואים במעגל פוליטי אכזרי, שידרדר עוד יותר את הדמוקרטיות במערב ובישראל. הפוליטיקה הדמוקרטית שאמורה לפשר הפכה למקצינה; במקום לקרב היא מרחיקה; במקום סולידריות היא מקדשת מחנאות, חוסר סובלנות וטהרנות עם מאפיינים טוטליטריים.

השלב האחרון בתהליך הזה חוזר לד"ר אבישי בן־חיים. השנאה כלפיו היא תוצאה ישירה של התהליך האמור. משום שגם אם בתחילה פוליטיקת הזהויות מתמקדת בהנהגת הצד השני, שמצוירת במיטב התעמולה כמושחתת ומרושעת, במהרה הפרסונליזציה של הפוליטיקה מחלחלת לקבוצה כולה; בהתחלה למפלגה, ולאחר מכן לכלל תומכיה.

בתנאי הטהרנות של פוליטיקת הזהויות השנאה היוקדת למנהיג פוליטי מפעפעת בהכרח למצביעיו, והופכת את המחנה כולו לטמא וחסר לגיטימציה. פוליטיקת הזהויות מתחילה בוויתור על הזירה החברתית כמקום הביטוי הטבעי למטרות ערכיות אישיות וקבוצתיות, והעברתן לשדה הפוליטי. אחרי שהצליחה, היא בהכרח חוזרת מהפוליטיקה לחברה האזרחית, וממלאת אותה באותה שנאה שהחדירה לפוליטיקה.

סיכומו של דבר, פוליטיקת הזהויות לא רק גורמת לנזק פוליטי בכפירה בכללי המשחק ובמטרות המשטר הדמוקרטי, אלא במהלך הזמן היא מחריבה את עצם האפשרות לחיות כחברה סולידרית, שמאפשרת הטרוגניות רבה על גבי בסיס של טוב לאומי משותף. טוב יעשו הימין והשמאל גם יחד אם יזנחו אותה לאנחות, וישאירו אותה לשאר המערב הקורס לנגד עינינו. כל מי שאוחז בה, יגלה שכרת את הענף שעליו יושבים כולנו.