לאחד השרים הייתה תרעומת מסוימת ב־4 ביולי 1976, שעות ספורות אחרי נחיתת ההרקולסים בנתב"ג. קריאת ביניים בישיבת הממשלה מסגירה את מורת רוחו מכך שבקבלת הפנים הספונטנית לחטופים המשוחררים נישא על כפיים דווקא מנהיג האופוזיציה מנחם בגין. ראש הממשלה יצחק רבין הגיב במילה אחת, נטולת מרירות: "בצדק".

כמה יפה. מבצע אנטבה היה לא רק מפגן גבורה ותושייה, אלא גם רגע נדיר וקסום של אחדות לאומית. שוב הוכח, כמו ב־1967, שהיא כמעט סגולה לניצחון. ראש האופוזיציה התעלה על יצריו האופוזיציוניים בימים הקשים שקדמו לרגעי הישועה, וראש הממשלה גמל לו בהכרת תודה. מאז ועד היום לא קרה שוב כדבר הזה, ודאי לא בעוצמה דומה. גילויי ההערכה של האופוזיציה למבצע עם כלביא או לחיסול נסראללה, למשל, היו מאולצים, שלא לדבר על חוסר הגיבוי שלה לממשלה מול גחמות טראמפ האחרונות. גם נתניהו לא הצטיין בשעתו במחמאות לממשלה מספסלי האופוזיציה, כשהגיעו לה. 

רבין עצמו נעדר מנתב"ג באותו בוקר זיווני לפני חמישים קייצים. הוא נע בין בסיס תל־נוף ללשכתו בקריה. לכן אין תמונות שלו נישא על כפיים אף הוא בנתב"ג, יש בעיקר פרוטוקולים שהודפסו במכונת כתיבה ואוחסנו  בארכיון המדינה. רובם נחשפו כבר בעבר, וכעת הותרו כולם לפרסום, למעט שורות בודדות מושחרות פה ושם. הם מעוררים געגועים לימים ההם, נוסטלגיה בלע"ז, אך גם מגלים שלא הכול השתנה פה. הנחות עבודה אחדות והתחבטויות מסוימות נותרו על כנן למרות הזמן הרב שחלף וניסיונות ההתאמה של המציאות לתקינות הפוליטית.

260 נוסעים ואנשי צוות היו במטוס הצרפתי שהיה בדרכו מנתב"ג לפריז, ונחטף אחרי נחיתת ביניים באתונה, קרוב מאוד למספר חטופינו לעזה בסתיו תשפ"ד. 105 מתוכם היו ישראלים או יהודים. אז, כמו היום, ישראל הייתה מרוחקת שנתיים וחצי בלבד ממלחמה כבדה שהממה אותה וסדקה את ביטחונה העצמי, מלחמת המחדל הראשונה 1973. ארצות הברית נערכה לחגוג יום עצמאות עגול, מאתיים, ובבית הלבן ישב נציג המפלגה הרפובליקנית, ג'רלד פורד. מה כן השתנה בינתיים פלאים? לא היו אז רשתות חברתיות, לא אינטרנט, לא טלפון סלולרי, רק רדיו (ממשלתי), ערוץ טלוויזיה יחיד (כנ"ל) והרבה עיתונים. 

המטוס נחטף ביום ראשון, 27 ביוני, ולמחרת בבוקר נחת באנטבה. ממשלת אוגנדה בראשות אידי אמין, ידיד ישראל לשעבר, חיבבה את החוטפים, חמישה ערבים ושני גרמנים. הם איימו להוציא להורג את בני הערובה אם ישראל לא תשחרר לאלתר 40 מחבלים כלואים, ומדינות אירופה וקניה – 13 מחבלים נוספים. ישראל, שעד אז העדיפה פעולות של שחרור בכוח על פני עסקאות שחרור, אותתה לקראת סוף השבוע שהפעם היא מוכנה להתגמש, בלית ברירה מבצעית לכאורה. הרב הראשי שלמה גורן התנדב לספק לה חוות דעת הלכתית שתמכה בכניעה. שר הביטחון שמעון פרס אמר אומנם בישיבת הממשלה ש"לא צריך לנהל מו"מ עם ההורים", הורי החטופים, אבל רבין מצא לנכון לקרוא באוזני השרים הודעה שנמסרה לו מטעמם:  "אנחנו, המשפחות, רואות את הממשלה אחראית לגורל בנינו ומבקשות מיד להודיע על מילוי תביעות המחבלים כדי להציל את בנינו. ... הממשלה מאחרת את המועד והשעה 14:00 מתקרבת". זו הייתה שעת האולטימטום שהציגו המחבלים.

"אלה בני משפחה, אי־אפשר לצפות מהם לנהוג אחרת", ציין רבין, אבל סיפר לשרים כי ביקש מעורכי העיתונים לנהוג איפוק בסיקור הטרוניות של משפחות החטופים ושל מגעיהן עם נציגי הממשלה. הם נענו לו חלקית. שר החוץ יגאל אלון קבע ש"הפרסום ברדיו מחליש את עמדת המיקוח".

רשימת המחבלים המיועדים לשחרור לא פורסמה, אך היה ברור שלא תכלול מחבלים זוטרים בלבד, וכי ישראל תיאלץ לשלח לחופשי גם את קוזו אוקמוטו, מחבל יפני פרו־פלסטיני שארבע שנים קודם לכן רצח 24 בני אדם בנמל התעופה בלוד, ובהם אהרן קציר, אחיו של נשיא המדינה בעת החטיפה לאנטבה, אפרים קציר. בגין הודיע פומבית שיתמוך בכל החלטה ממשלתית, כלומר גם בכניעה לחוטפים. איתמר בן־גביר היה בן חודשיים בלבד, ולכן לא התנגד.    

אבל ב־3 ביולי, שבת קודש פרשת חוקת, סמוך לשעה שתיים, כונסו השרים בפתאומיות כדי לאשר תפנית חדה בפרשה – מבצע חילוץ. ראש הממשלה פתח ואמר: "זימנתי את ישיבת הממשלה הזו בעיצומה של השבת כדי להציג נושא כבד להכרעה". הוא הסביר שההחלטה לתת אור ירוק לעסקת שחרור התקבלה מתוך הנחה ש"לא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת", אך בינתיים נמצאה אלטרנטיבה שכזאת. למעשה, מטוסי ההרקולס היו כבר בדרך לאפריקה כשהממשלה התכנסה בתל־אביב, וחנו לתדלוק בשארם א־שייח. 

שר הביטחון שמעון פרס התכבד להניח בפני השרים את התשתית המוסרית לתפנית: "אם ניכנע, לא תהיה עוד מדינה שתעז להילחם בטרור". על המבצע המתוכנן אמר: "לא בלב קל אנו מציעים זאת. זהו מבצע ראשון בהיסטוריה של עם ישראל מחוץ לגבולות המזרח התיכון. היתרון העיקרי בפעולה זו הוא יסוד ההפתעה. לכן דחינו את ההכרעה לרגע האחרון, כאשר יהיה בידינו מקסימום של אינפורמציה מצד אחד, ומהצד השני מינימום של סיכון לחיילינו".

שר התיירות משה קול תהה "מדוע זומנה ישיבה זו לשעה שתיים ולא לשעה אחת־עשרה? בעניינים גורליים כאלה אי־אפשר להגיד לממשלה שיש לה (רק) עוד חצי שעה (להחליט)". רבין השיב לו ש"הממשלה משוחררת מכל שיקול של לוח זמנים. אפשר לעכב את הפעולה".

פרס: "פחדנו לצלצל. כל רשת הטלפונים במדינת ישראל היא פתוחה ומאזינים לה".

ברקע הדיון עמדה טראומת מעלות: שנתיים קודם לכן, במאי 74', השתלטו מחבלים שחדרו מלבנון על בניין בית ספר במעלות, שבו לנו כמאה תלמידי תיכון דתי מצפת. ממשלת גולדה מאיר, אשר הייתה בשלהי כהונתה ממש, העדיפה מבצע חילוץ צבאי על פני כניעה לדרישת החוטפים לשחרר עשרים מחבלים כלואים. רק שר הפנים יוסף בורג מהמפד"ל הצביע נגד. הסוף המר ידוע: 22 תלמידים נהרגו במהלך המבצע. גם מבצעי השחרור של מטוס סבנה ב־1972 ושל בני הערובה במלון סבוי בתל־אביב 1975 – עלו בדם.

"יש פה כל הסיכונים שאנו מכירים ואולי בקנה מידה יותר גדול", הודה עכשיו רבין, "אם כי הם (המחבלים) יהיו יותר מופתעים בהשוואה למעלות, שם הם עמדו בכוננות".

אזכור האסון במעלות גרם לשר החוץ אלון להשמיע הערה נפיצה: "אני רוצה שזה יישאר כאן, אבל כבר נשאלו שאלות במדינה הזו מדוע כשבמעלות היו ילדים מעדה אחת, מיהרו (בממשלה) לפעול (באופן שיסכן את בני הערובה), ואילו עתה, כשמרבית האנשים נמנים על עדה אחרת, מוכנים להתפשר". מנקודת מבטו, זו הייתה הצדקה מוסרית נוספת לפעולת חילוץ כוחנית. העיסוק בה מזכיר את הטענה הכעורה שהוטחה בממשלת נתניהו כאילו גורל החטופים בדרום אינו נוגע לליבה, מפני שרובם שמאלנים, כביכול.

רבין, שעוד הספיק לכהן כשר זוטר בממשלת גולדה, הסביר שבמעלות "החלטנו לפעול כאשר ראינו או האמנו שאין סיכוי יותר למשא־ומתן. אבל למה לעסוק בהיסטוריה? הממשלה צריכה לדעת שהיא מחליטה על מבצע עם מספר ניכר של נפגעים. על אף זאת אני מציע לממשלה לאשר זאת, לא בלב קל".

השר בלי תיק גדעון האוזנר היה סקרן בעניין טיב הכוח המחלץ: "איזו יחידה?"

רבין: "מה זה משנה? מיטב היחידות".

האוזנר, לשעבר התובע במשפט אייכמן, תמך במבצע: "כאשר אני רואה את האויב הנאצי עומד מול בני ערובה יהודים, אני חושב שאנו חייבים לעשות את המאמץ". גם השר בורג תמך הפעם, לא לפני שווידא כי אין ברירה אחרת. "אתה משוכנע כי בדרך הדיפלומטית אין סיכוי?", שאל את אלון. שר החוץ השיב: "יש סיכוי לחלץ אותם אם ניתן להם את כל מה שהם דורשים מישראל, כולל את קוזו אוקמוטו".

הערה מצמררת של שר המסחר והתעשייה חיים בר־לב, רמטכ"ל לשעבר, מבהירה עד כמה מנהיגי ישראל אז העדיפו פעולה צבאית על פני כניעה: "אם אנו לא מצליחים, אז יש לנו באוגנדה 300 ישראלים, כולל חיילים, וצריך לדעת זאת. אבל גם אם אנו לא מצליחים, עשינו את המרב".

"לפחות זו סכנה תוך כדי ניסיון ולא של כניעה", הסכים שר המשטרה שלמה הלל. הוא הציע לדון בקרוב ב"בחינה מחודשת של יחסנו לפסק דין מוות (עונש מוות למחבלים)", כדי למנוע חטיפות עתידיות נוספות. הלל סיים: "אנו צריכים לאמץ את הדרך הזו, ולבקש מהדתיים שיתחילו להתפלל".

בורג נעתר מיד: "אנו בהחלט מוכנים, ומוכנים לצרף גם אחרים". איש מהשרים לא הביע רצון כזה, אבל ההחלטה בעד המבצע התקבלה פה אחד. רגע לפני שהשרים התפזרו הפציר בהם רבין לשמור על חשאיות: "המפתח להצלחה זוהי ההפתעה. כל דבר בלתי זהיר, כל דיבור בטלפון בהקשר לכך, מסכן את המבצע. אם עיתונאים מטלפנים, יש להכחיש. מוצדק לא לומר אמת במקרה כזה".

שמעון פרס הצטרף להפצרה: "אני מבקש שלא תתקשרו למשרד הביטחון או למשרד ראש הממשלה כדי לשאול מה נשמע. ברגע שתהיינה ידיעות נצלצל אליכם".

ספרתי בפרוטוקול: 32 שרים, קצינים ופקידים השתתפו בישיבה ההיסטורית ההיא, ועוד שתי קצרניות. כולם צייתו לתחנוני רבין ופרס. הסוד הכמוס לא דלף. גם בצה"ל הוא נשמר היטב, כפי שאני יכול להעיד כמי ששירת אז כלוחם פשוט בבסיס של חיל האוויר ולא ידע מאומה, אפילו לא ניחש. פעולה של צה"ל בלב אפריקה שכנה מעבר לאופק הדמיון של עם ישראל, גם של שלטונות אוגנדה ושל שבעת המחבלים. תרחיש המבצע המוקדם שהרמטכ"ל מוטה גור הציג מראש בפרוטרוט בפני השרים התממש במלואו. מבצע "כדור הרעם", כהגדרתו הלכתחילאית, פעל על פי התכנון ולוח הזמנים.

כשהממשלה התכנסה שוב למחרת, באווירה אחרת לגמרי, רבין דיווח תחילה על המחיר: "נהרגו שלושה בני ערובה ומפקד היחידה" (למעשה, ארבעה בני ערובה לא שבו ארצה בחיים). אחר כך הוכנסו כוסות משקה חריף לחדר, וראש הממשלה אמר "לחיים". לשר בורג היה חשוב להוסיף: "הכול נעשה ממרום". גם לרבין היה משהו חשוב להגיד: "לא ייתכן שהממשלה תסיים את הישיבה הזאת מבלי שאביע את ההערכה לאופוזיציה. המבחן היה בעיניי לא בתמיכה בפעולה אלא בשלב הקודם, הקשה, ביום חמישי. חבר הכנסת בגין נהג בצורה אחראית והוגנת שאני לפחות איני יכול למצוא די מלים להערכת התנהגותו. דווקא בתנאים הקשים, כשדובר על החלפת בני הערובה במחבלים העצורים אצלנו, הוא התייצב לימין הממשלה".

שמעון פרס, לסיום, דיבר על המחיר: "אני רוצה שחברי הממשלה יידעו שנפל לנו אחד הלוחמים הנהדרים ביותר שהיו לעם היהודי. יוני ואחיו שירתו שניהם באותה סיירת. שניהם סיכנו את חייהם הרבה מאוד פעמים. יוני היה איש צבא קבע, אדם אמיץ באופן בלתי רגיל, משכיל באופן בלתי רגיל, יפה תואר. זוהי אבדה שקשה בכלל להעריך אותה. כולנו תלינו בו תקוות. ואם היה מישהו שהכניס את כל ליבו למבצע הזה, היה זה הוא. היה כל כולו בעד המבצע. היה לו חלק בתכנון. מספר לילות לא ישן".

אגב, אחד הנושאים שנדונו קצרות בישיבה החגיגית היה הצורך בהצטיידות עתידית של חיל האוויר במטוסי תדלוק אווירי. שר האוצר יהושע רבינוביץ ומפקד חיל האוויר בני פלד נשאו ונתנו קצרות בנדון. רבין סיכם: "אל נשלה את עצמנו, הבעיה לא נגמרה. הטרור ממשיך".

רבין צדק, כידוע. הטרור נמשך, מאמצי הסחיטה של המחבלים התחדשו וממשלות ישראל התרככו. קוזו אוקמוטו שוחרר כעבור תשע שנים בעסקת ג'יבריל, שבמסגרתה שולחו לחופשי יותר מאלף מחבלים תמורת שלושה חיילים שבויים. ככל הידוע הוא עדיין חי, בלבנון. ובאשר לאידי אמין, כשלושה שבועות אחרי החטיפה הוא התקשר למכר ישראלי, ודרש פיצויים וחלקי חילוף למרגמות.