ילדי שנות השבעים זוכרים את תוכנית הטלוויזיה "ריצ'רץ'", ואת המשפט האלמותי: "מריץ' ורץ' יוצא ריצ'רץ'; מציפור והיפופוטם – ציפופוטם". נזכרתי במשפט הזה כשקראתי את הטיעון של אורי שרמן־קנוהל במאמרו "בין קודש לחושך": אם אתם מכירים פגיעות קבוצתיות, ומכירים גם פגיעות בעלות אופי דתי – המסקנה היא שיש תופעה של פגיעות קבוצתיות־דתיות, שזכו לכינוי "פגיעות טקסיות", או שלפחות יש להכיר בהיתכנותן.

אך כשם שאי אפשר להסיק מקיומה של ציפור וקיומו של היפופוטם שקיים גם ציפופוטם, כך אי אפשר להסיק סוציולוגית מקיומן של פגיעות קבוצתיות ומקיומן של פגיעות דתיות, שקיימת תופעה של קבוצות המאורגנות סביב פגיעות דתיות.

לפני שאנמק את דבריי, אבקש להדגיש שהמטרה כאן אינה לפקפק חלילה בעדויות שנחשפו לאחרונה. מדובר בעדויות שמצטלבות בנקודות אחדות, ולא ניתן להתעלם מהן. הצורך לחשוף כל פוגע, בודד או קבוצתי – הוא מובן מאליו ובעל חשיבות עליונה, ובשום פנים ואופן אין להסתיר את "הכביסה המלוכלכת". עם זאת, בעיניי חשוב להזהיר מפני מסקנות מכלילות כמו אלה הנשמעות בהקשר זה.

כבר בפתיחת המאמר, כשהכותב מגייס לעזרתו את שרלוק הולמס, נחשף הכשל התפיסתי. הולמס מתבונן בבתים הכפריים המבודדים ומזהיר מפני "תחושת הבידוד שלהם, והיעדרו של הפחד מעונש". הבלש המפורסם צדק: בדידות וריחוק הם חממה עבור סטיות של פוגעים יחידים, הפועלים במחשך ובאין רואה. ואולם ציטוט זה אינו רלוונטי לדיון: מקומות מבודדים אכן מעניקים לפושעים בודדים מרחב פעולה נוח, אך קבוצות ורשתות מאורגנות המתגבשות סביב אותן סטיות – כמעט אינן קיימות. הבידוד הכפרי מצמיח פשעים של בודדים, לא התארגנויות קבוצתיות משיחיות.

כאשר עבריין מין פועל מתוך עולם מושגים דתי, הדת אינה המנוע של הפשע אלא כלי שרת בידיו. אדם עובר עבירה חמורה כאשר יצריו גוברים על שיפוטו המוסרי, וכדי ליישב את הסתירה הפנימית הוא מייצר לעצמו "הוראת היתר" מניפולטיבית, ובמקרי קצה אף מציג את האסור כמצווה. כך קרה, למשל, בפרשת עזרא שיינברג: היצר החזק עיוות את השימוש בשפה הדתית כדי לייצר הזדמנויות לפגיעה. פשעי מין דתיים של יחידים קיימים לצערנו, אך הם נולדים מתוך עיוות אישי עמוק, לא מתוך אידאולוגיה משותפת של קבוצה מאורגנת.

מאמיני שבתי צבי ויעקב פרנק לא התגבשו סביב הרעיון של קיום טקסים מיניים אלא סביב תפיסה דתית־משיחית כוללת, וההתנהלות המינית הייתה רק תוצאה של השבר התיאולוגי. לעומת זאת, התיאורים שפורסמו לאחרונה אינם מציגים קבוצות בעלות תפיסה דתית כוללת כלשהי, אלא כאלה שמתגבשות סביב עניין אחד ויחיד – הפגיעה המינית עצמה כאקט דתי. לפי התיאורים השונים, חברי הכת הם אנשים נורמטיביים בכל היבט אחר, דתי וחברתי; אורח חייהם רגיל לחלוטין; רבים מהם בעלי השכלה גבוהה ואף גבוהה מאוד, ולמרות כל זה, בנקודה אחת תפיסתם הדתית מעוותת: הם סבורים כי יש ערך דתי לפגיעה מינית בקטינים.

הטענה לקיומה של קבוצה שזהו עניינה המרכזי היא אפוא מרחיקת לכת מאוד, לא רק כטענה על ההווה אלא גם כטענה היסטורית. האם אפשר להעלות על הדעת שרעיון מעוות כזה, של התארגנות קבוצתית שכל מהותה פגיעה מינית, יצמח דווקא מתוך תפיסת עולם יהודית? האם אפשר להצביע ולו על מנהג יהודי אחד, מוזר ככל שיהיה, שעלול להתפתח לרעיון קבוצתי נורא שלפיו פגיעה מינית בקטינים חסרי ישע יש בה כדי לקדם משהו רוחני? לטענה כזו אין אפילו בדל של ראיה.

האם יש לפקפק בעדויות הכואבות של הנפגעות? חלילה. חובה עלינו להושיט יד תומכת ומאמינה לכל נפגעת ונפגע. אלא שהניסיון לחבר בין מקרים של פוגעים מניפולטיביים (הקיימים לצערנו), ובין ההנחה שקיימת תשתית דתית־קבוצתית כאן ועכשיו של "פגיעות טקסיות" בחברה הדתית – נעוץ בכשל לוגי.

ייתכן כי לפני כשלושים שנה (טווח הזמן שעליו מצביעות העדויות האמינות שנשמעו לאחרונה) פעלה כת כמו־שבתאית שבמסגרתה התפתחה גם תת־תרבות של פגיעות טקסיות, אך התייחסות אל ה"ציפופוטם" – התאגדות קבוצתית שכל עניינה קיום טקסים של פגיעה מינית – כתופעה חברתית שיש להתריע מפניה, עלולה להיות מנוצלת לרעה כדי להטיל כתם על ציבור ישר דרך.

הרב יהודה יונגסטר הוא רב קהילת "שירת אהרן" בגבעת שמואל