מנהיגי היישובים בגבול הצפון ראויים להערכה על התמסרותם למצוקות התושבים שם. ובכל זאת, דווקא בשל מעלתם, מותר לבקר את דיבורם והתנהלותם בחודשי המלחמה האחרונים. התקשיתי לדוגמה לשמוע את ראש מועצת מטולה דוד אזולאי בריאיון בלתי אופטימי לליאת רגב ברשת ב', שטען על חוסר התכלית במדיניות הממשלה בלחימה בלבנון. בהערכה לחיילי צה"ל שמגוננים על מטולה מרכס הבופור, הוא אמר שאם אין בכוונת הממשלה לחתור להכרעה מלאה של חיזבאללה, היא מסכנת את החיילים לשווא ומוטב לסגת כבר עכשיו.

הנחת המוצא למבטי הביקורתי נובעת מהבנתי את תופעת המלחמה כאתגר לאומי מורכב, שכרוך בנכונות לשלם מחיר ולהעז לצאת למסע אל הלא נודע. זה מקור החולשה שגילתה ארה"ב במשא ומתן מול איראן, שנבעה מהסירוב של החברה האמריקנית לשלם את מחיר המלחמה בעליית מחיר הדלק.

בנקודת המבט הזו יש לבחון את איומי המלחמה בצפון. יישובים כמו חניתה ומנרה אכן תחת איום, כי מיום הקמתם הם ממוקמים בקו החזית וחשופים לסיכונים. אומנם צה"ל פעל מראשית המלחמה להרחקת קו החזית, לצורך הגנתם מפני איום הפשיטה ואיום הנ"ט, אבל בתיאום הציפיות הבהיר פיקוד הצפון היטב כי אין ביכולת צה"ל למנוע לחלוטין מהאויב לנצל את מיקומם שם לצורך סחיטה אסטרטגית של מדינת ישראל.

קשיי הקיום תחת איומי מלחמה מונעים את התנאים ההכרחיים לחידוש שגרת החיים ולשיקום העסקים בכל יישובי הצפון. דרישת התושבים וההנהגה המקומית מצה"ל וממשלת ישראל לפעולה מקיפה ועוצמתית להסרת האיום ראויה למלוא תשומת הלב. אבל אפשר לשתף את האזרחים בהבנה שלא מצוי בידי צה"ל פתרון קסם להשגת הביטחון המלא, במיוחד בשעה שכל מה שנחוץ לאויב למיצוי הטרור וההתשה הוא שיגור רקטה, כטב"ם או רחפן נפץ מדי יום. די בשיגור אחד כדי לשבש את השיבה לשגרה ביישובי הצפון.

מההנהגה והתושבים נדרשת תודעת קיום חלוצית שמתאימה לקיומם במרחב סְפַר. רעיון הספר מלמד כי למדינה הנתונה במאבק מתמיד על גבולותיה אין יכולת לממש את אותם תנאי ביטחון מהמרכז ועד הקצה. הרעיון הזה מוביל לשתי נקודות מבט. הראשונה, השלילית, מתמקדת בחרדה מגילויי היחלשותה של תחושת הביטחון. השנייה, החיובית, מתמקדת בזיהוי הפוטנציאל הטמון במרחב הספר כמרחב חיכוך מעצב, שבו אזרחים חלוצים עומסים על שכמם – עם גורמי הביטחון המוסדיים - את מאבק הביטחון. תודעת ספר כזאת מפריכה מעיקרה את הציפייה למדיניות "דין קריית־שמונה כדין תל־אביב".

כמו שדרך עפר אינה מתאימה לכל רכב ומחייבת רכב שטח בנוי לתנאי הדרך, גם אנשי הספר נדרשים ליכולות מיוחדות לבלימת זעזועים הנובעים מתנאי הספר. במבט הזה, נדרשת למדינת ישראל שיבה להתנהלותה בשנותיה הראשונות, במושגי ספר וחלוציות.

כמובן, גורמי הממשלה וכוחות הביטחון מחויבים למאמצי סיוע ממוקדים לתושבי הספר. הדבר נדרש בהקצאת קרקעות מוחרגת לטובת מגורים ותעשייה, באישורי בנייה זריזים בתודעת חירום, בהשקעה במערכות חינוך ורפואה, ואף בסיוע לעסקים שקרסו בחודשי המלחמה. אבל העבודה העיקרית לא יכולה להיעשות אלא בידי ההנהגה המקומית וכוח ההתארגנות הקהילתית.

זו תמצית תפיסת ההנהגה של ראש עיריית שדרות אלון דוידי, כפי שהוצגה בכנס בשדרות בקיץ 2024, בדיון על התנאים לשיבת התושבים ליישובים שננטשו במלחמה. דוידי הסביר את הצלחת העיר במאמץ להשיב את התושבים בכך שלמשפחה הגרעינית בעיר יש תקווה ואמונה, מתוך חיבור לקהילה שמאורגנת סביב בית כנסת והנהגה קהילתית. בממדים החברתיים החיוניים האלה קצרה ידם של גורמי הממשלה לסייע.

יש להגדיר מחדש את ציפיות האזרח במרחבי הספר מהמדינה בהכרה שבהתנהלותו בתודעה חלוצית, המדינה זקוקה לו כחלוץ הרבה יותר משהוא זקוק למדינה. האמירה נתמכת בדברי הסיכום של דוד בן־גוריון בכנסת בינואר 1951, בהצגת חוק ההגנה האזרחית: "התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות והתביעות מעצמנו הולכות ופוחתות, כמעט עד לאפס. שכחנו כי מדינת ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים".