בניסיון לפענח את סוד המשבר שאנו נתונים בו, אנו מנתחים את עצמנו דרך שפע של פריזמות סוציולוגיות ופוליטיות: השסע בין ימין לשמאל, המאבק הערכי והתרבותי בין שמרנים לפרוגרסיבים, ההבחנה של גדי טאוב בין ה"ניידים" ל"נייחים", וההבחנה הנוקבת של אבישי בן־חיים על "ישראל הראשונה והשנייה".

ההבחנות הללו אינן שגויות. הן משקפות נאמנה את חלקי הפאזל הישראלי ואת המתחים המובנים בו. אולם הדרמה של השנים האחרונות מוכיחה כי העושר הזה, כשלעצמו, משאיר אותנו במבוי סתום. כדי לחלץ את עצמנו ממשחק סכום־האפס הפוליטי, אנו זקוקים לציר נוסף: המתח בין "אנשי השבט" ל"אנשי הברית".

כדי להבין את המתח הזה, עלינו תחילה לגשת למושג "השבט" מתוך הזדהות והכרה בכך שהשיוך השבטי איננו סטייה שיש לתקן, אלא תנאי מוקדם לחיים בעלי משמעות והמרחב הראשוני שבו האדם מוצא את זהותו. מתוך כך עלינו להבין שכאשר אדם – שמרן או פרוגרסיבי, נייד או נייח - נאבק על מקומו של השבט שלו, הוא אינו פועל מתוך ציניות, אלא מבקש להגן על ביתו הערכי והתרבותי. במיוחד בעולם המודרני המנוכר, השבט הסוציולוגי של המחנה הוא המרחב שבו האדם מוצא חום, סולידריות ומשמעות.

כשאדם נאבק על מקומו של השבט שלו, הוא נאבק על הבית שלו. מאבקי הקפלניסטים והביביסטים, מאבקי הפלג הירושלמי החרדי והפלג הצפוני המוסלמי, הם מאבקים של קבוצות שמבקשות להטביע את חותמן הערכי וההיסטורי על המציאות. השבט מעניק לנו מסורת ותחושת שייכות במציאות סוערת.

האתגר מתחיל כשתחושת השייכות הקהילתית מתפתחת לעיוורון כלפי הטוב המשותף. כשהמדינה מפסיקה להיות פרויקט היסטורי ונתפסת אך ורק כזירת משאבים, כלומר קופה ציבורית או מוקד כוח שיש לכבוש ולחלץ ממנו את מרב הטובין בשביל הקבוצה שלי, אנו צועדים לעבר התפוררות. תפיסה כזו עושה רדוקציה לממלכתיות והופכת אותה לוועד בית מסוכסך שבו כל דייר דואג רק לדירתו, בעוד יסודות הבניין מתפוררים.

ההבדל בין איש השבט לאיש הברית אינו מסתכם רק בהעדפות בקלפי, אלא באופן העמוק שבו הם מפענחים את המציאות. זוהי התנגשות בין שתי צורות חשיבה, שני סוגים של אפיסטמולוגיה פוליטית. איש השבט חושב במקצבים קצרים של הישרדות ורווח. בשבילו המרחב הציבורי הוא יער מלא סכנות, וכל שבט אחר הוא מתחרה על משאבים מוגבלים. לכן הפעולה הפוליטית שלו מתאפיינת בחשדנות עמוקה ובחיפוש מתמיד אחר הניצחון הטקטי הבא, התקציב הקרוב או מינוי המקורבים. בלב תודעתו עומד משחק סכום־אפס: מה ששבט אחר מרוויח, השבט שלו מפסיד בהכרח.

לעומתו, איש הברית ניגש אל המציאות מפרספקטיבה של אופק היסטורי. חשיבתו אינה אטומיסטית אלא בונה וכוללת. הוא מבין שהמערכת הלאומית אינה "עוגה" שצריך לפרוס ולחלק, אלא שותפות גורל היסטורית ומבנה קיומי. עבורו זהו בית משותף שיסודותיו דורשים טיפוח, הקרבה ונשיאה מתמדת בעול, מתוך הבנה שאם קבוצה אחת תפרק את קירות התמך לטובתה, הבניין כולו יקרוס. איש הברית אינו חרד רק לעתיד הקהילה המיידית שלו, אלא לנצח ישראל. בעוד איש השבט עסוק בשאלת "כמה נקבל", איש הברית שואל "איזה עולם נשאיר לדור הבא".

כאן נכנסת לתמונה הברית. בשיח הליברלי המערבי מקובל לדבר על אמנה חברתית, הסכם אינסטרומנטלי בין פרטים שנועד להסדיר זכויות ולהגן על אינטרסים. אבל ברית, במושגי המסורת היהודית והמחשבה הרפובליקנית, היא משהו עמוק לאין שיעור. חוזה אפשר לבטל כשהוא מפסיק להשתלם, אך ברית היא שותפות גורל הקושרת את הנפשות הפועלות למחויבות שחורגת מעבר לתועלת המיידית.

איש הברית אינו נדרש למחוק את זהותו השבטית. להפך, הוא יכול להיות נייד או נייח, אשכנזי או ספרדי, דתי או חילוני. אך מה שמגדיר אותו כאיש הברית הוא ההכרה בכך שהעניין הציבורי קודם לאינטרס המגזרי. הוא מבין שהזהות שלו, יקרה ככל שתהיה, תלויה בקיומה וביציבותה של המסגרת הלאומית הכוללת.

איש ברית שואל בכל צומת: האם ההישג המגזרי שאני דורש יחזק את המפעל המשותף או יפורר אותו? הוא משהה את סיפוקו של השבט למען חוסנו של הכלל. איש הברית יודע שניצחון מוחלט של השבט שלו על חשבון השבטים האחרים, משמעותו בסופו של דבר תבוסה למדינה כולה.

אנו רגילים לנהל פוליטיקה של ניצחון והכנעה. אך מבעד לפריזמה של ברית מול שבט, מתברר כי יריבינו העמוקים ביותר אינם בני המחנה הנגדי. יריביו האמיתיים של איש הברית החילוני אינם אנשי הברית הדתיים. שניהם הרי חרדים לגורל המדינה, גם אם מתוך נקודות מבט שונות. הטרגדיה היא שאנשי הברית התמסרו למחנותיהם ושכחו את הברית. במקום אחריות לאומית קיבלנו פוליטיקה של שבטים, המאפשרת לקצוות שונים לפרק את מוסדות המדינה, את הכלכלה או את הצבא, ובלבד שהאג'נדה הצרה שלהם תנצח.

איך הגענו למצב שבו הקצוות מפרקים את המרכז? התשובה טמונה בקונספציה. כולנו מכירים היטב את הקונספציה האסטרטגית שקרסה בבת אחת, אך לצידה פועלת כבר שנים גם קונספציה פוליטית מסוכנת לא פחות, והיא קונספציית הגושים. שיטת הגושים לקחה את השבטיות והפכה אותה לשיטת משטר דה־פקטו. שינוי דפוסי חשיבה שהתקבעו במשך עשורים הוא אתגר אדיר, אך אם לא נעשה זאת ניאלץ לקבל שוב ושוב את אותו הדבר.

אבן היסוד של הקונספציה הפוליטית הזו היא התלות המוחלטת בקצוות. המערכת הפוליטית שלנו משופעת בעסקנים, מימין ומשמאל כאחד, שלוקחים את הברית העמוקה כמובנת מאליה, ולכן מוכנים לסחור ביסודות הקולקטיביים לטובת דרישות של אנשי השבט רק כדי להבטיח לעצמם את שררת השלטון. כך נוצר מנגנון רחב של קידום אינטרסים שבטיים שחותרים תחת יסודות האומה. המנגנון הזה אולי מעניק לשחקנים עמדות כוח פוליטיות בטווח הקצר, אך בשיטת הגושים אנשי הברית הפכו לבני ערובה. המחיר הכבד שהשיטה גובה מן הכלל הוא בבחינת משל הצפרדע המתחממת לאיטה בסיר.

בסופו של יום, ההכרעה הניצבת בפנינו אינה רק פוליטית אלא בראש ובראשונה מוסרית. בפעם הבאה שאנו מגבשים עמדה ציבורית, כדאי שנעצור ונשאל את עצמנו: האם אני פועל כעת כאיש שבט או כאיש ברית? הבחירה בברית דורשת מאיתנו להתעלות מעל לאגו הקבוצתי ולהכיר בשותפות הגורל עם מי שאינו חולק את עולמנו התרבותי או הפוליטי. השבטיות מצמצמת את מבטנו לאינטרס הצר של המחנה, אך הברית מזמינה אותנו לשאת באחריות לכלל. אומנם השבט מעניק לנו פן חשוב של הזהות הפרטית, אך רק המחויבות לברית תאפשר לנו לבנות כאן עתיד משותף.

ד"ר רונן שובל הוא דקאן קרן תקווה וראש מכון ארגמן ללימודים מתקדמים