זה קרה ביום ראשון לפנות בוקר. קבוצת הכדורסל המדהימה ניו־יורק ניקס ניצחה את הקבוצה החזקה של סן אנטוניו, וזכתה בתואר האליפות הנכסף. זו הייתה סדרת משחקים משוגעת, מחורפנת, הפכפכה ומורטת עצבים. אני לא אוהד כדורסל מושבע, אני בכלל לא צופה במשחקי אן בי איי, רק בתקצירי יוטיוב כאלה נחמדים של תשע דקות. ובכל זאת, חשוב לי לכתוב לכם על שני רגעים שהתרחשו במשחקי הגמר האלה. שני רגעים מטורפים, מפעימים, שנוגעים בעיניי באחת השאלות הכי גדולות של החיים האנושיים.

הרגע הראשון התרחש במשחק השני בסדרת הגמר. זה קרה במגרש הביתי של סן אנטוניו. הניקס ניצחו כבר במשחק הראשון, והקבוצה של סן אנטוניו הייתה לחוצה מאוד. לכוכב הגדול של סן אנטוניו – גדול פיזית! - קוראים ויקטור ומבניאמה, או בקיצור - וומבי. הוא שחקן בן עשרים ושתיים, עצום בגודלו. רזה וגמיש. התנועה שלו על המגרש מסחררת. הוא רץ מהר, וקולע מכל פינה על הפרקט, גם שלשות! וההגנה שלו מטורפת. כל מי שמתקרב לסל חוטף ממנו בלוק. וומבי הביא במו ידיו את הקבוצה שלו לגמר האן בי איי. הוא שחקן יחיד בדורו. ובכל זאת, תשמעו מה קרה לו בסוף המשחק השני. התוצאה הייתה שוויון מאה וארבע. שלוש עשרה שניות לסיום המשחק. הניקס ניסו לזרוק לסל והחטיאו. והכדור הגיע לידיו של וומבי. עכשיו יש לו עשר שניות, לנצח במשחק! אם הוא יצליח לקלוע סל – סן אנטוניו ינצחו. אם הוא יחטיא – המשחק הולך להארכה. מה הוא יעשה. מה וומבי יעשה.

אז אני אספר לכם מה הוא עשה. וומבי קרס תחת הלחץ. הוא פשוט איבד את הכדור! ברגע משונה של בלבול וחוסר ניסיון, הוא מסר את הכדור לשחקן שבכלל לא הסתכל לעברו. והכדור פשוט פגע לו בגב. והגיע לידיים של ברונסון, השחקן הכי טוב של הניקס. וברונסון הלך לקו, וקלע נקודה אחת. וניצח את המשחק! וסן אנטוניו הפסידו את המשחק. ואולי הפסידו את כל הגמר! בגלל הטעות הקטנה והאומללה הזאת של וומבי הצעיר, שקרס תחת הלחץ. אייי אייי איייי, זה הסיפור הראשון.

והסיפור השני התרחש במשחק הרביעי של סדרת הגמר. סן אנטוניו כבר הובילה במשחק הזה בעשרים ותשע נקודות! בתחילת המחצית השנייה! בכל ההיסטוריה של הליגה, שום קבוצה לא הצליחה לחזור מפיגור כזה. אבל ניו יורק ניקס הצליחו לחזור, בדרך נס. ואז, חמש שניות לסיום המשחק זה קרה. הכדור בידיים של הניקס. הם במינוס נקודה. ברנסון, הכוכב הגדול של ניו יורק, זורק שלשה, ממרחק. אם הוא קולע, הניקס מנצחים. אם הוא מחטיא, הם מפסידים. הכדור עולה לאוויר, פוגע בטבעת ויוצא החוצה. שנייה וחצי לסיום המשחק. זה גמור.

אבל אז, משום מקום! שחקן חכם ומנוסה ששמו אנונובי, מגיע לקחת ריבאונד. הוא מרחף באוויר, ונותן מכה קטנה ועדינה לכדור. מין "טיפ" קטן כזה. הוא בכלל לא תופס את הכדור! כי אין לו זמן. הוא פשוט נותן לו פליק קטן כזה, פליק מדויק שמכניס את הכדור לסל. וזהו. ניו יורק עולה ליתרון, שנייה לסיום, ומנצחת במשחק. ושלושה ימים אחר כך השחקנים של הניקס יחזיקו את גביע האליפות. לא יאומן.

אני חושב על הרגע הזה, שבו וומבי מאבד את הכדור, ברגע הכי חשוב במשחק. אני חושב על המסירה האומללה שלו, לגב של חברו לקבוצה. זה רגע של חוסר ניסיון. זה הכול. וומבי שחקן ענק, אגדי, חד פעמי – אבל צעיר. פשלות מהסוג הזה כבר לא יקרו לו עוד ארבע חמש שנים. אני חושב על סל הניצחון העדין של אנונובי. על הריצה שלו לריבאונד – למרות שנותרה בקושי שנייה לסיום המשחק. על הריחוף שלו באוויר – מעל כולם. על היכולת המדהימה שלו, להביא לכדור טפיחה קטנה ועדינה, שתכניס אותו לסל. פרשני כדורסל מכנים את המהלך הזה – "יד האלוהים". אבל מי שהכניס את הכדור לסל היה הניסיון של אנונובי. ניסיון מקצועי. ניסיון חיים. שני המהלכים הגדולים של גמר האן בי איי, היו מהלכים של ניסיון, ושל חוסר ניסיון.

החיים הם מסע מתמשך של צבירת חוכמה וניסיון. יש דברים שאפשר ללמוד. אבל את רוב הדברים בחיים צריך לחוות. לחוות על הלב, על העור. אני מביט על הילדים הקטנים שלי - אני מנסה לנווט את דרכם בעולם, אני מנסה להעניק להם עצות טובות לחיים טובים. אני מנסה לחלוק איתם את חוכמתי ואת ניסיוני. אבל לפעמים בחיים צריך להרגיש את צריבת הלהבות, כדי לדעת להתרחק מאש. צריך להגיד מילה לא מדויקת כדי להבין כמה כוח יש למילים. צריך להכניס ג'אנק לגוף, כדי להבין כמה חשוב לאכול בריא.

ככה זה, אין קיצורי דרך. לפעמים בחיים צריך לאבד כדור בשניות האחרונות של המשחק הכי חשוב של העונה, כדי לקטוף את גביעי האליפות של השנים הבאות. אני חושב על הקפיצה המפוארת של אנונובי. על ההחלטה שלו, לרוץ בכל זאת לריבאונד, למרות שנותרה בקושי שנייה לסיום. על העדינות שבה הכניס בפליק קטן את הכדור לסל, והביא לניו יורק אליפות. כמה ניסיון חיים יש ברגע הזה של שחקן שעבר דבר או שניים בחייו. ניסיון של אדם שפקשש ופישל ונכשל, ואז צמח והפנים ולמד. החיים הם מסע אינסופי של ניסיון והפנמה. כל ההצלחות קשורות לניסיון הזה. כל הכישלונות כרוכים בו. זה מה שנורא בחיים האלה. זה מה שנפלא בחיים האלה. וזו כל התורה כולה.