ניסינו להיזכר יחד בכיתה א' שלה. היא ידעה לספר על היום הראשון, על קשת הבלונים הצבעונית והמפגש החם עם המחנכת הנהדרת שקיבלה את פניה. היא זוכרת את התחושה של כמעט ללכת לאיבוד כי מה עושים עכשיו, ואת הטקס שבו קיבלו אותה ואת חברותיה בתשואות. אבל מלבד היום הראשון בבית הספר, הבת הצעירה שלי לא זוכרת כמעט כלום מאותה שנה. שבועיים וחצי לתוך כיתה א' כבר היה סגר קורונה, שטרלל את הקניית ההרגלים של הכיתה והעלים את המיומנויות החברתיות.

אנחנו, ההורים, קיבלנו חצי משרה ללא תשלום בהוראת עברית וחשבון. הבת זוכרת שלמדנו יחד איך לכתוב את האותיות, עשינו משימות ושלחנו למורה. מזל שלא הלכתי להוראה. המתוקית שלי, שעוד דקה מסיימת את כיתה ו', כותבת את האותיות הפוך, מלמעלה למטה. פוסט־קורונה שלום. שוין, העיקר שאפשר לקרוא את זה.

ההזמנה החגיגית שנחתה אצלנו לפני כמה ימים כבר לא אפשרה להדחיק יותר. הקטנטונת מסיימת את בית הספר היסודי. לא שנעדרו סימנים מקדימים. הרי חגגנו לה בת־מצווה לפני כמה חודשים, ומאז בכל ערב שני היא מחברת שיר לחוגגת התורנית, מתלבשת, יוצאת לדרך, רוקדת ומשמחת וחוזרת הביתה עם עוד מגנט למקרר, שרשרת הוואי או חינה בכפות הידיים. ויש עוד כמה רמזים עבים: היא כבר כמעט בגובה שלי, מלתחת הבגדים שלה כבר משותפת עם זו של האחיות הגדולות, והיא מבשלת ואופה פה חופשי. היי חכי רגע, לא לגדול מהר כל כך.

אז כן, היא מסיימת. כבר חודש היא לא לומדת אלא נמצאת בחזרות, וכשנתכנן את החופש הגדול היא לא תצטרך להכניס ימי אוורור מלימודים, כי כאמור היא לא פתחה ספר כבר כמה שבועות, אבל כשמביטים לאחור היא סוגרת מעגל של שש שנים גדושות.

הרבה נאמר ונכתב על הילדים האלה ששנות הילדות שלהם לא היו רגילות. מה זה לא רגילות, משובשות לגמרי. הילדה הפרטית שלי עברה את כל זה עם תוספות. היא פגשה את הקורונה, את שומר החומות בעיר שלנו לוד, את מלחמת חרבות ברזל והמערכות מול איראן, ושכול של אח, שממשיך ללוות אותה גם היום. בין לבין הייתה גם שנה אחת, שלמה וטובה, אבל אז נאלצנו להתמודד עם חרם. לא היה לה ספטמבר־עד־יוני אחד סביר ונורמלי. ואף שאפשר להגיד הרבה עליה ועל בנות השכבה שלה, ששגיעוט הקטיב שלהן זה השם ישמור, היכולת להתרכז בשיעור למשך 45 דקות היא אירוע נדיר, ואין לי מושג אם הן עומדות ביעדים במתמטיקה או בתורה – אפשר להכריז עליהן כחבורה נדירה, טובת לב ובוגרת הרבה יותר מילדי כיתה ו' טיפוסיים.

זה לא שהן לא רבות־מתפייסות־ברוגז־שולם־דרמה־בואו נתארגן ונעשה ערב מגשים. ברוך השם הוויכוחים לגמרי שם, לא נלקחה מהן הילדות. אבל למרות זאת, הן הרבה יותר. לקראת בת־המצווה של הבת, התכוננתי לבלגן בגזרת החברות־האורחות. אולי יהיו מריבות, אולי לא יסתדרו עם מקומות הישיבה, אולי תהיינה דרישות לגבי האוכל. הייתי בהלם מהנימוס, מהמזל טוב שכל אחת אמרה לי בלי להתבייש, מהריקודים, מהקשב למשפחה ומהתודה בסוף הערב.

הבת שלנו הייתה מהחוגגות הראשונות, ולאורך השנה ראיתי את פליאת ההורים. התופעה חזרה על עצמה בכל שמחה. האם זה משום שעד כיתה ו' הן הספיקו להיות בבידוד ובממ"ד? או כי הן ראו את ההורים קצת קורסים תחת עומס מילואים, דאגה או עצב, ולמדו לקחת מושכות? האם בגלל זה הן רגישות, עצמאיות ועוזרות יותר? אני לא יודעת, אולי הן סתם חבורה נדירה. אבל עובדה היא שכבר בכיתה ד' הן עשו קייטנה לפעוטות שהאבות שלהן היו במילואים, ובכיתה ו' הן שמרו על ילדים פעם בשבוע כי שוב צו 8. כשאני חושבת במה אני הייתי עסוקה בכיתה ו', מאה־אפס לטובתן.

להכיל את הגודל

הקטנטונת מסיימת את בית הספר היסודי בטוב. זה לא קרה עם הבנות האחרות שלי, שמיצו את בית הספר בתחילת כיתה ו' ולא הצליחו להבין למה כשכל התלמידות הצעירות מביטות עליהן מלמטה בהערצה, רוב הצוות מתייחס אליהן כאל ילדות קטנות. משמח לראות שדווקא עם מחזור הבנות הזה, הבוגר יותר, צוות בית הספר ידע לעבוד. הוא לקח את הראש הגדול שלהן ומינף אותו לשיח מכבד, לחלוקת מטלות, לצמיחה. צוות המורים נדרש לשנות ולהשתנות כל כך הרבה פעמים בשנות המשבר האלה, ועם מצוקת כוח האדם שתחום ההוראה סובל ממנו, זה היה כמעט בלתי־אפשרי. לא הכול הלך חלק, אבל הייתה השתדלות גדולה, ואנחנו מתברכים בתוצאות.

ועם כל זה, אנחנו כהורים ממשיכים לחנך, להציב גבולות ולהגיד מה נכון ומה פחות, כי ילדים, בוגרים ומתוקים ומבורכים ככל שיהיו, לא גדלים לבד, והאחריות הראשונה והאחרונה על החינוך היא של ההורים. נכון, הם דור התקומה, אבל אפילו דור כזה לא יכול ולא צריך לעשות את הדרך בלי הורים. אנחנו כאן לגמרי. מנג'זים על שיעורי הבית באנגלית ועל אימון נגינה, מנתחים ביחד את המריבה האחרונה, חושבים איפה היה אפשר לוותר, ומתכננים יחד את הקיץ.

אני אימא ותיקה. ואף שכבר עברנו אירועים מרגשים של סיומי תיכון ועוף גוזל וחתונה של ילד ולידות נכדים, אני עדיין מתרגשת ממסיבת סיום כיתה ו'. היא הבת השישית שלי, אבל לא התרגלתי. אני מביטה עליה, על הנשמה שלה, יודעת מאיזה חלק של החיים שלה היא נפרדת, ואיזה תהליך של גדילה עוד מחכה לה. אז הטישו כבר מוכן, וגם הסוללה כבר מוטענת כדי לצלם, והעיניים לשמיים כי אני מודה עליה ועל כל האחים שלה, ומתפללת שצוות האולפנה שאוטוטו יקבל אותה אליו, ידע איזה אוצר של בנות הוא מקבל ויצליח להכיל את הגודל ולהמשיך להצמיח אותן.

Ofralax@gmail.com