על כוח האו"ם בדרום לבנון (יוניפי"ל) הוטלה משימה אחת: למנוע את התבססותו הצבאית של חיזבאללה בדרום לבנון. במשך שני עשורי המנדט שלו הפך הארגון השיעי מהתארגנות טרור לאחד מצבאות הטרור החזקים במזרח התיכון. כעת, כאשר האו"ם מבקש להחליף את יוניפי"ל בכוח רב־לאומי אחר, ראוי לשאול: מדוע שפתרון אשר נכשל במשך עשרים שנה יצליח לפתע תחת שם חדש?

לקראת פקיעת המנדט מקודמות באו"ם חלופות להצבת כוח בינלאומי חדש בדרום לבנון. החלפת יוניפי"ל בכוח בינלאומי אחר תהיה טעות חמורה. גורמים ביטחוניים בישראל טענו לאורך השנים שיוניפי״ל אינו מסתפק בתפקידו, ולעיתים עוסק גם בתיעוד פעילות צה״ל בשטח. כך למשל, בנובמבר 2025 דווח שיוניפי״ל הפיל כטב״ם ישראלי במשימת איסוף מודיעין שגרתית. בעקבות האירוע טענו גורמים בפיקוד הצפון כי אנשי יוניפי"ל עוקבים אחרי צה"ל, בשעה שהם מתקשים לאכוף את המנדט שלהם מול חיזבאללה, המקים מחסני אמל״ח, תשתיות לחימה ונקודות תצפית סמוכות לעמדות האו״ם.

גם כאשר היו ביוניפי"ל מפקדים וקצינים שניסו לאתגר את חיזבאללה או לאכוף את המנדט שניתן להם, הם גילו במהירות את מגבלות הכוח. בשנת 2007 קצין יוניפי"ל שהיה דומיננטי מדי לטעמו של חיזבאללה נהרג בפיצוץ מטען צד קטלני. המסר עבר בצורה ברורה, ויוניפי"ל נמנע מלפעול ככוח שמירת שלום. במקום זאת פעל נגד צה"ל, ועצם עיניים לנוכח התעצמותו של ארגון הטרור.

חיזבאללה אינו מתייחס לכוחות הבינלאומיים כאל גורם סמכותי, אלא כאל מי שיש להרתיע אותו, לאיים עליו ולפגוע בו. היכן שארגון טרור חזק יותר מהמדינה המארחת, אף כוח בינלאומי לא יוכל למלא את ייעודו לאורך זמן ולבצע את המשימה שהוטלה עליו.

זו גם הסיבה לכך שהדיון על יוניפי"ל מחמיץ את העיקר. הבעיה אינה בזהות הכוח הבינלאומי, בהרכבו או במדינה שתשלח אליו את חייליה, אלא בהנחה שכוח בינלאומי יוכל לרסן את חיזבאללה היכן שמדינת לבנון עצמה אינה מצליחה לעשות זאת. כל עוד חיזבאללה הוא הכוח החזק בדרום לבנון, כל מנגנון בינלאומי ייתקל באותם חסמים ואיומים, ולכן נידון לאותו הכישלון.

מאז פרוץ המלחמה חזר צה"ל לפעול בעוצמה בדרום לבנון. המציאות החדשה הוכיחה כי רק פעולה ישראלית ישירה הצליחה לפגוע בתשתיות שחיזבאללה בנה במשך שנים מתחת לאפו של יוניפי"ל. זה אולי כתב האישום החמור ביותר נגד המודל הבינלאומי. מעבר לכך, עצם נוכחותו של כוח שמירת השלום יצרה לא פעם מורכבות מבצעית לצה"ל. במקרים רבים החשש מתקרית מול הכוח חייב נקיטת משנה זהירות, תיאומים והגבלות שלא נבעו משיקולים מבצעיים גרידא. במקרים מסוימים זה אף צמצם את חופש הפעולה של הכוחות בשטח.

אין מקום לשוב למציאות שבה כוחות בינלאומיים אמורים "לעשות את העבודה" במקומנו, ובפועל גם מגבילים את חופש הפעולה שלנו בשטח. המציאות בדרום לבנון מלמדת כי האחריות על הסיכול, הרדיפה והתגובה חייבת להישאר בידיים ישראליות, תוך חופש פעולה מבצעי מלא במרחב שמדרום לליטאני.

בניגוד לטענה של גורמים בתקשורת כי הצפון מופקר, ההפך נכון. כוחותינו מעמיקים את ההישגים הצבאיים, משמידים תשתיות אויב שנבנו בעמל רב בידי חיזבאללה, ומחסלים בשיטתיות את מחבליו.

הלקח מדרום לבנון ברור. במשך עשרים שנה ניסתה ישראל להפקיד את ביטחונה בידי מנגנון בינלאומי שנועד לרסן את חיזבאללה. במבחן התוצאה, חיזבאללה התחזק ויוניפי"ל נכשל. לכן השאלה אינה איזה כוח בינלאומי יחליף את יוניפי"ל, אלא אם ישראל מוכנה להפסיק להפקיד את ביטחונה בידי אחרים, ולקחת אחריות מלאה על הגנת גבולה הצפוני.

משה ראובני חבר בתנועת הביטחוניסטים