1. כמה מאות צופים הגיעו ביום ראשון השבוע לאולם מספר 5 בבית הקולנוע AMC בקניון הגרוב בלוס־אנג'לס, כדי לצפות בסרט האימה המדובר ביותר בארה"ב כיום, "אובססיה". וכולם קפצו במהלכו בחרדה מכיסאותיהם פעם אחת יותר מאשר חבריהם שבחרו לצפות בסרט במקום ובזמן אחר. כי באמצע הסרט, משום מקום וללא קשר לעלילה, בקעה אזעקה צורמנית ומפחידה למדי מהסלולרי של אחד מהצופים, להלן אני.

בשעת ערב של סאנדיי נעים בקליפורניה ובשעת בוקר עצבנית בפתח־תקווה, האיראנים החליטו לשגר טילים לאזור המרכז. אומנם העברתי את הסלולרי למצב שקט כשנכנסתי לאולם, אבל את היישומון של פיקוד העורף זה לא ממש מעניין, בדיוק כמו שלא מעניין אותו שאני נמצא במרחק של אלפי קילומטרים ממוקד ההפגזה המשוער. מתישהו הגדרתי שבכל פעם שיש אזעקה בפתח־תקווה היא תגיע לסלולרי שלי, והנה מאות אמריקנים תמימים שבסך הכול רצו שיפחידו אותם משלמים כעת את המחיר.

2. זה מצב מוזר, להיות בחו"ל כשמשוגרים טילים לעבר ארצך. מצד אחד אתה מאוד רוצה להיות בעניינים ולברר בכל דקה מה קורה, ומצד שני אתה זוכר כמה גיחכת על חברים שהיו בחו"ל בשני המבצעים הקודמים מול איראן, וניסו להתעדכן בכל רגע אם אתה עדיין חי. אז אתה מברר, אבל בזהירות. מצד אחד להתעניין, מצד שני לא להציק. אתה בחו"ל, הבנו, שחרר אותנו. מזל שהפעם המלחמה נמשכה רק כמה דקות. לא בטוח שהייתי מצליח להמשיך ללכת בין הטיפות לו האזעקות היו ממשיכות עוד יומיים־שלושה.

3. "אובססיה" הוא סרט שהופק בתקציב כולל של 750 אלף דולר, סכום שבסרט הוליוודי ממוצע מספיק לארוחת ביניים של אחד ממאות ימי הצילום. עד רגע זה, "אובססיה" הכניס 235 מיליון דולר בקופות – והוא יצא לאקרנים בארה"ב לפני פחות מחודש. טירוף מוחלט. למעט מבוגרים מעל גיל שישים, נניח, כל מי ששוחחתי איתו בימי שהותי הקצרים בלוס־אנג'לס התחיל או סיים את השיחה איתי ב"אתה חייב ללכת לראות את 'אובססיה'".

אני מודה שבהתחלה לא הבנתי מה פשר, ובכן, האובססיה. זהו סרט אימה דל תקציב, עם צוות שחקנים לא מוכר, שמבוסס על טריק ספרותי־קולנועי עתיק ומוכר המכונה "כף הקוף" – משאלה שמתגשמת אך מובילה לתוצאות הרסניות. מקור הביטוי בסיפור הקצר "כף הקוף" מ־1902 מאת ו"ו ג'ייקובס, ומאז לא מעט יצירות משתמשות בו (גילוי נאות: גם ספרי שראה אור לאחרונה, "יום השישי", משתמש במוטיב עלילתי דומה בנוגע לטבח 7 באוקטובר). איך ההצלחה מטורפת כל כך?

קראתי כמה הסברים, אבל אתמקד באחד כי הוא רלוונטי לחיינו יותר מהשאר: לצופי הקולנוע נמאס מהקלישאות החבוטות של האולפנים הגדולים. נפשם קצה בסוללות כוכבים שמתעסקים בעצמם יותר מאשר במה שהם אמורים לעשות – לשחק טוב בסרט, נניח – ובעיקר ממכונת יחסי הציבור המופרכת והפתטית של הגיא פינסים למיניהם. נפש הציבור נוהה אחר האותנטי, המבריק־באמת, ולא אחר מה שמישהו שילם מיליונים כדי שיגידו עליו שהוא מבריק. זו כבר תופעה שלא ניכרת בסרט אחד. הסרט השני הכי מצליח היום בארצות הברית, "חדרים אחוריים", גם הוא נעשה בידי יוטיובר צעיר ולא מוכר בתקציב דל.

4. ועכשיו אלינו: אין ספק שיש במערב, גם בארה"ב, מכונה משומנת שפועלת להכפיש את מדינת ישראל. אבל ההצלחה של "אובססיה" צריכה ללמד אותנו שאפשר להגיע ללב הקהל בדרכים אחרות, עוקפות, דלות תקציב ובעיקר כאלה שמשדרות אותנטיות ובאות אחרי חשיבה אחרת ויציאה מהקופסה. יש מי שכבר פועל בכיוון, כמובן. יש פעילי רשת בעד ישראל שעושים עבודה מופלאה, רק שבניגוד ליוצרי "אובססיה" ודומיו, מול היוצרים הפרו־ישראליים יש גם יוצרים אנטי־ישראליים שהופכים את המלאכה לקשה ולא פשוטה. ועדיין – הנרטיב התרבותי באמריקה היום נותן פתח מעניין וחשוב שדרכו מדינת ישראל ואוהדיה יכולים וחייבים להיכנס ולעשות דרכו נפשות לסיפור הישראלי.

5. המגזין המודרן־אורתודוקסי Jewish Action הקדיש את גיליונו האחרון לחגיגות 250 שנים לארצות הברית, ולחיים היהודיים במעצמה החשובה בעולם. מעניינות דווקא הפרסומות שבין הכתבות: דירת יוקרה בירושלים שתהיה מוכנה ב־2030, סיורים משפחתיים בחברון, ספר עדויות ישראלי על 7 באוקטובר, עוד דירות יוקרה בירושלים (הפעם בגבעת המטוס), מודעה של "נפש בנפש" שקוראת לעלייה ארצה, ולקינוח מודעה של אל־על כי צריך גם איכשהו להגיע.

זו אולי אנקדוטה, אבל בארה"ב מתרחש תהליך שאי אפשר להמעיט בדרמטיות שלו: הקהילות הדתיות שאינן חרדיות הולכות ומתכווצות בקצב מהיר עקב עלייה לישראל. יש בכך כמובן ברכה ושמחה רבה, ומצד שני מדברים כאן על החשש מהתרוקנות בתי הכנסת מבני הדור הצעיר, על החלל שנוצר בין קהילות חרדיות מהקוטב האחד לקהילות רפורמיות מהקוטב האחר, ובכלל – כל היעלמות של קבוצת אוכלוסייה היא מאורע מעורר דאגה, אפילו אם הסיבה היא חיובית כמו עלייה לישראל. מותר לשמוח על כל אחד ואחת מאחינו ואחיותינו שמגיעים ארצה, אבל אסור להיות אטומים ועיוורים לאתגרים הלא פשוטים שהמציאות המשמחת הזאת יוצרת בארץ המקור שמעבר לים.

6. לוס־אנג'לס עיר נעימה ונוחה, ומזג האוויר בה מצוין. מה אין בה? משהו להיאחז בו. אתם אומרים לונדון, מיד עולה במוחכם הביג־בן או ארמון בקינגהאם. פריז – מגדל אייפל. ניו־יורק – טיימס סקוור או סנטרל פארק. מה עולה במוחכם כשאומרים לוס־אנג'לס? שדרת הכוכבים המוזנחת והלא אטרקטיבית בעליל, או השלט של הוליווד שנמצא בכלל מחוץ לעיר. בקיצור, עדיף פתח־תקווה.