לפני עשר שנים פלוס מינוס הייתי סטודנט לקולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. הגעתי לבית הספר הזה במקרה, בכלל לא רציתי להיות במאי! רציתי להיות מורה, ניסיתי להתקבל לתוכנית רביבים באוניברסיטה העברית, אבל הם לא קיבלו אותי, אז תכננתי לשפר פסיכומטרי ולהתקבל בשנה הבאה, ובינתיים, ככה חשבתי לעצמי, אני אלמד משהו לנשמה. התוכנית שלי הייתה ללמוד שנה אחת קולנוע, ואז לחזור לדרך המלך. אבל השנה הראשונה שלי בסם שפיגל הייתה כל כך נפלאה ומופלאה ונהדרת, שהחלטתי להישאר עוד שנה, ועוד שנה, ועוד אחת, וכך חלפו להן חמש שנים של לימודים, חמש שנים טובות ששינו את מסלול חיי.

ובין השאר למדנו שם את מלאכת כתיבת התסריט. שזו מלאכה מאוד חמקמקה. מצד אחד היא רזה מאוד – בתסריט אסור לכתוב תיאורים רגשיים, אסור לכתוב מחשבות, אסור לכתוב דברים שאי אפשר להראות. הכתיבה צריכה להיות פשוטה וברורה. כדי שהשחקנים יוכלו לשחק, וכדי שהצלם יוכל לצלם, וכדי שהתאורן יוכל להאיר, וכדי שהמפיק יוכל להפיק – כולם צריכים לשאוב את המידע שלהם מהתסריט האחד הזה. ולכן הוא צריך להיות נקי ופשוט וצלול. ומצד שני, איי אייי איייי! מצד שני תסריטים צריכים להחזיק בתוכם עומק אנושי אינסופי, הם אמורים להחזיק בתוכם רגעים אנושיים עדינים, חמקמקים, מסתוריים, רגעים קולנועיים! ובשביל זה, כך לימדו אותנו, בשביל זה צריך כל הזמן לחשוב על הפער שבין הטקסט והסאבטקסט.

הטקסט הוא מה שנאמר. הסאבטקסט הוא המשמעות האמיתית שנמצאת מתחת למה שנאמר. מתחת לטקסט עצמו. למשל, בחור ובחורה יושבים על ספה. יש ביניהם מתח. הוא רחוק ממנה, ואז היא אומרת לו – "וואי אני עייפה". זה הטקסט. הסאבטקסט יכול להיות – "אני מתגעגעת אליך ואני רוצה שנלך לישון ביחד". או למשל, אימא ובת מדברות, והאימא אומרת לבת – "זה בסדר שלא תבואי אליי לסעודת שבת, אין רִגשי!" אבל למעשה היא מתכוונת שיש רגשי! ושאם היא לא תבוא לשבת זה לא בסדר. ככה כותבים דיאלוגים בתסריטים. אבל ככה אנשים מדברים גם בחיים שמחוץ לקולנוע. ככה אנשים תמיד. בכל תחום, בכל הקשר, כל הזמן.

וגם המציאות פועלת ככה. לא רק בני אדם. גם בחיים יש טקסט, ויש סאבטקסט. אנשים מנהלים חיים שלמים כדי לומר בעדינות את מה שהם רוצים לצרוח. הם רוצים לומר "תראו אני עשיר", אבל במקום זה הם קונים רכב יקר. הם רוצים לומר "יש לי חברים" אז הם מעלים סטורי ממסיבה. הם רוצים לומר "אני בן אדם עמוק", אז הם ממלאים את הבית בספרים. וזה נכון גם בהקשר האנושי הרחב יותר. חברות שלמות, תרבויות שלמות, מתנהלות בצורה מסוימת, כדי להעביר מסרים בצורה לא ישירה. כשתרבות שלמה סוגרת קשישים בבתי אבות, היא אומרת בצורה עדינה מה דעתה על השלב האחרון בחיים האנושיים. כשהאדריכל של מוזיאון יד ושם מעצב את הכניסה למוזיאון כמו בית המקדש, הוא אומר בעדינות מה המקום הכי קדוש בישראל. הסאבטקסט נמצא בכל מקום שיש בו חיים. וזה יפהפה בעיניי. החיים ערמומיים, מלאי סוד ומתוחכמים. ולכן כל כך כיף לחיות בהם, ולנסות לפענח אותם. ככה אני מרגיש.

וכל ההקדמה הזאת באה כדי לכתוב שבעיניי, התקופה האחרונה היא תקופה גסה, וישירה, שאין בה סאבטקסט. זה מה שעצוב בימים הללו. תראו את טראמפ למשל. ה־מנהיג של העולם, הוא איש גס רוח שאומר בכל רגע נתון את מה שהוא חושב בצורה הכי ישירה. וגם אצלנו בישראל הקטנה והחבוטה, המציאות, בזמן האחרון, ישירה מדי, פשוטה מדי, ברורה מדי, גסה מדי. אנחנו באופן כללי, חיים בתרבות מאוד דוגרית וישירה. אבל הימים האחרונים גסים במיוחד.

אני חושב על עוגת יום ההולדת של השר בן גביר. עוגה ענקית עם ציור של חבל תלייה. אם לא ראיתם את העוגה הזאת אל תחפשו אותה בגוגל. חבל על הלב שלכם. אני חושב על ההצהרה המבישה של ליברמן – "ביבי והחרדים על מריצה – ולמזבלה". מה זה הדבר הזה. מי מדבר ככה על מישהו בעולם. אני חושב על החרדים שתקפו את השופט סולברג. על המבט המבועת בעיניה הטובות של רעייתו. על השלטים שנתלו שם – ובהם ציור של דגל ישראל, עם צלב קרס במקום מגן דוד. אין סאבטקסט. הכול ישיר כל כך, אלים כל כך, נורא כל כך. איזו זוועה.

ובמוצאי השבת שעברה, ראיתי בפיד שלי תמונה של נערי גבעות, בדרך לחווארה, למסע נקמה. חבורה של נערים חסונים, רעולי פנים, יושבים על טנדר לבן. הם כל כך מפחידים. במבט הראשון לא הבנתי מה אני רואה בכלל, הדימוי הזה כל כך צרוב ומבעית ומוכר. מזל שהיו להם ציציות. כך הבנתי שלא מדובר במחבלים חלילה, אלא בנערי גבעות. איזו בושה.

אנחנו חיים בתקופה בלי סאבטקסט. הכול חד משמעי, הכול ישיר מדי, בוטה מדי, הכול ישר דוך לפרצוף, ואין עדינות, ואין מורכבות, ואין תיחכום. הכול טו מאץ'. וכשהמציאות כל כך בוטה וישירה – לא צריך להתבונן בה בכלל, הכול ברור כל כך - בן גביר, ליברמן, צלב קרס, טנדר לבן, הכול כל כך מובן. וזה מה שעצוב. אין במציאות הישראלית שום עדינות ותחכום. אין שום דבר לפענח. זו הטרגדיה של התקופה שאנחנו חיים בה. יש טקסט. אין סאבטקסט. והכול צפוי לעייפה.