במדינה שלנו אין יום בלי סקנדל, פסטיבל, מלחמה או הפסקת אש בכאילו, ועדיין יש רגעים שמותירים חותם. ערב שמחת תורה האחרון היה רגע כזה. כפי שכולנו זוכרים, הוחזרו אז לישראל 20 חטופים חיים, ועוד שישה חללים. אחריו לא נשארו עוד חטופים חיים בעזה. רבים מאיתנו הרגישו בגוף את צמד המילים "היינו כחולמים".

הדרך אל היעד הזה הייתה כואבת ומורכבת, והיו שביקשו שלא נשכח אותה. גלעד ארדן, ששימש שגריר ישראל באו"ם בפרוץ מתקפת הפתע וחודשים ארוכים אחריה, נלחם בידיים חשופות מול ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים שהפנו עורף לישראל. ביום שחרור החטופים הוא אמר לערוץ 14: "אסור לנו לשכוח את אוזלת היד, חוסר התפקוד וההטיה כנגד מדינת ישראל של כל הארגונים הבינלאומיים, בראש ובראשונה של האו"ם שתפקד כגוף אנטישמי... אנחנו צריכים להיפרע מהם ביום שאחרי".

קריאת הכיוון של ארדן נשמעת הגיונית ואף מתבקשת באוזני כל מי שעקב אחרי התנהלות הגופים האלה כלפי הנרצחים והחטופים וקרא את הדו"חות על ההתעללות. אבל מדינת ישראל פועלת בדיוק להפך. לפני כמה ימים הכריע בג"ץ שהמדינה חייבת לאפשר ביקורים של הצלב האדום אצל המחבלים הכלואים בארץ. כן כן, הצלב האדום ההוא, שלא העביר תרופה אחת או משקפיים לאף חטוף ישראלי. בשמחת תורה תשפ"ד הופסקו הביקורים שלו אצל המחבלים, וכעת המדינה תהיה חייבת להחזיר אותם לסדרם.

פסק הדין הלא ייאמן הזה עבר מתחת לרדאר, אחרת אי אפשר להסביר את השתיקה מול העיוות הזה. הרי בכל כמה ימים אנחנו שומעים עוד סיפור של חטוף על התעללות, הרעבה, השפלה ומכות. הסיפורים האלה, שמתארים שובים אכזריים ושיתוף פעולה גורף של תושבי הרצועה, מכווצים ומרתיחים אותנו. אז איך לא קמה צעקה על ההחלטה הזאת? איפה משפחות החטופים, הנרצחים, הפצועים בטבח ובפיגועי הטרור? איפה אנחנו, כולנו? איך אנחנו שותקים כשמאפשרים לרוצחים הנתעבים האלה מפגשים עם גוף בינלאומי שיבדוק את מצבם וידווח עליו, במיוחד כשמדובר בגוף מוטה לטובת הפלסטינים?

אז איך הגענו עד הלום? להאשים את בג"ץ זו התשובה הקלה, זו שנכנסת נהדר לתבניות שהכינונו מראש, והיא גם מנקה יופי את הממשלה. אבל זו אמת חלקית בלבד. האחריות, כמו בהרבה מקרים, מתחלקת בין כמה גורמים, והאחד לא מבטל את השני.

האשמה הראשונה מוטלת על הגופים העותרים. יהודים וישראלים שפנו לבית המשפט למען המחבלים מיוזמתם. עיון בעתירה מגלה שהיא הוגשה בפברואר 2024. ארבעה חודשים אחרי הטבח, כשהדם של הנרצחים עוד לא התקרר, כשכמעט 150 אנשים ונשים עדיין חטופים במנהרות החשוכות של חמאס. ידם של אנשי האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט וארגון "גישה" לא רעדה כשהגישו את העתירה, וכשבחרו להגן על הזכויות של מי שלא שומר על הזכויות של אף אחד ולא פועל בשום כללי משחק מדינתיים או אנושיים. מזעזע לחשוב שהגופים האלה והאנשים שמאחוריהם חומלים על אויב שמבקש להשמיד אותנו, ממש בשעה שחיילים נלחמים ונהרגים.

שתי מילים על הצלב האדום, ארגון שנהנה ממעמד בחוק הבינלאומי ומאמנת ז'נבה הרביעית. בישראל הוא קיבל את הכינוי "האובר של החטופים", כי מלבד שירותי הסעות מעזה לישראל, הוא לא עשה למענם דבר. משפחות חטופים שהתחננו לפני נציגי הארגון בארה"ב ובגרמניה שיבקר את קרוביהן, שיעביר להם סיוע או לפחות מידע, נענו באדישות, אם לא גרוע מזה. משפחתה של דורון שטיינברכר זומנה אל משרדי הצלב האדום באביב 2024, רק כדי לשמוע שמצב הפלסטינים גרוע.

הארגון יכול היה להתאמץ ולהתנות את פעילותו למען הערבים בעזה וביו"ש בביקור או בהעברת תרופות לחטופים הישראלים, אך לא עשה את זה. הצלב האדום הוא ארגון אנטי־ישראלי, שבימים אלה תלויה נגדו תביעת פיצויים של ארגון "שורת הדין", על אופן התנהלותו, או מדויק יותר אי־התנהלותו, למען החטופים. מי שמחזיר אותו אל הזירה תורם להשחרת פניה של ישראל בעולם.

אבקת פופוליזם

ועכשיו לבג"ץ. מי שכתבה את פסק הדין העיקרי היא השופטת דפנה ברק־ארז. היא וחלק מעמיתיה מבקשים לכפות על מדינת ישראל להתנהל לפי הדין הבינלאומי, אף שבעיקרו הוא עניין של דיפלומטיה או פוליטיקה בינלאומית, ואיננו משקף יסודות מהותיים של צדק. בית המשפט אומנם המתין בסבלנות לבקשות ההארכה הבלתי נגמרות של המדינה, ומסמס את הבקשה עד להשבת אחרון החטופים הביתה, אבל לבסוף הוא כאילו היה חייב לציית לאמנת ז'נבה הרביעית ולפקודות שב"ס שלא השתנו, ולאפשר את הביקורים האלה. האמת היא שאם השופטים היו מבינים שתפקידם איננו להיות מהאו"ם, ומפנימים את העובדה שהאמנות מנוצלות לסיוע לאויב ופגיעה בצד שלנו, הם היו מגיעים למסקנה שעליהם לפסוק אחרת.

אבל זה לא נגמר כאן. מיד אחרי פסק הדין קפצו חברי קואליציה והאשימו את מי שהכי קל להאשים, בג"ץ, אבל שכחו להסתכל במראה. התשובות הרשלניות, המגומגמות והלא־מתאמצות של המדינה לאורך כל ההליך, מתוך גישה של "יהיה בסדר", הן זלזול לא רק בבית המשפט אלא גם בנו, האזרחים.

הממשלה ניסתה להקים מנגנון אחר שיחליף את הצלב האדום אבל לא הצליחה, וקיבלה החלטות באיחור ובדיעבד. היה אפשר לשנות את הפקודות שאפשרו את הביקורים, אפילו להעביר הוראת שעה כזו או אחרת, וכן, בהרכבים מסוימים של בג"ץ זה היה עובר. זוכרים את החוק להפסקת פעילות אונר"א שהתקבל לפני מספר חודשים? גם הפסקת ביקורים הייתה יכולה להצליח. חייבים לשנות את כללי המשחק לא רק בשדה הקרב, אלא גם אחרי שמחבלים נתפסים. זה חלק מהמלחמה, זה חלק מההרתעה, והממשלה חייבת לקחת על זה אחריות.

אז הארגונים סימנו עוד וי, הצלב האדום קיבל את שלו, בית המשפט אמר את דברו, והממשלה פיזרה עוד קצת אבקת פופוליזם וסמכה על זה שאף אחד מאיתנו לא עקב אחרי השתלשלות העניינים. כולם הרוויחו ובעיקר המחבלים, אבל בשולי, יש גם כמה מיליוני מפסידים. אנחנו, העם היהודי.

Ofralax@gmail.com