השיחות שלא נענו ורגעי הבהלה: כשאחי נפצע מרחפן נפץ בדרום לבנון

מכירים את הרגע הזה בתחרות צלילה, כשאתם מתחת למים וסופרים כמה הכי הרבה אתם יכולים להחזיק? כשיש לך בן משפחה שנמצא במילואים בחזית, אתה לא סופר את השניות אלא את הימים עד ליציאה הבאה, כשאתה יכול שוב לנשום ולישון קצת יותר בשקט. כשידעתי שאחי הקטן אמור לצאת ביום חמישי שעבר לכמה ימים ולחזור פנימה רק ברביעי הבא, חשתי הקלה מסוימת. ידעתי שאחר כך הוא חוזר לשבוע שלם ואחריו מסיים סבב ארוך של יותר מחודשיים בגזרת לבנון, אבל אנחנו בכאן ובעכשיו.

כשאחי סיפר לי שבגלל מחסור בכוח אדם הוא לא יוצא אלא נשאר ברצף כמעט שבועיים, מפלס הדאגה זינק. חשבת שעוד רגע אתה עולה מעל המים ונושם, אבל כעת אתה צריך לחשב מחדש את האנרגיה הנפשית שנותרה לך. בבין השמשות של שבת אמרתי לעצמי: טוב, סגרנו כבר שבוע והוא בסדר. עוד חמישה ימים הוא בבית.

הדאגה שלי יצרה בינינו תרגולת קבועה. מדי בוקר ומדי ערב, ככל האפשר, אני שואל אם הכול בסדר, והוא מגיב באימוג'י או ב"כן אח", או מעדכן "בוקר טוב, הכל תקין". ועדיין, החשש המצמית מהנורא מכול, מריץ לך את כל הסרטים בראש. מכל תסריטי האימה האפשריים, הסצנה המועדפת, לא נעים לומר, היא פציעה קלה שתשחרר אותו מוקדם מהצפוי. אימא שלנו ז"ל תמיד לימדה אותנו "מחשבה יוצרת מציאות". קחו את זה לאן שתרצו.

*

העורך הראשי של העיתון שאתם מחזיקים בידיכם אמר פעם שמאז שבעה באוקטובר, החלוקה האמיתית בחברה הישראלית היא בין האנשים שישנים בלילה ובין אלה שלא. רק לפני חנוכה סיים אחי סבב מילואים, וכבר בחול המועד פסח יצא לסבב נוסף. מאז, במשך כמעט חודשיים שבהם הוא נמצא בעומק השטח, קשה לי יותר לישון בלילה.

כעיתונאי ועורך אני נמצא בעמדה של מי שמתווך את החדשות לציבור, אבל כאח של לוחם מילואים שנמצא בלבנון – אתה מייחל כל הזמן להישאר בעמדה הזו ולא להיתקל באירוע שיהפוך אותך לסיפור. העניין הוא שבתפקיד העיתונאי אתה מקבל את החדשות באופן הכי ראשוני שיש, עוד הרבה לפני שהפרטים מתבררים, שעות ארוכות לפני שהדברים מותרים לפרסום. וכך, בכל אירוע עם פצועים או חלילה הרוגים, אני כותב לאחי "הכל בסדר?". למי שלא נמצא שם קשה להסביר את המתח, את הבטן המתהפכת באותן דקות ארוכות, לפעמים גם כמה שעות, מרגע שליחת ההודעה ועד הסימן המוסכם שלנו – אימוג'י של אגודל מונף שמבשר "הכל תקין". קשה להסביר מה זה אומר לשחק אותה כלפי חוץ שהכול בסדר, לתפקד כרגיל בשגרה היומיומית השוחקת, ובמקביל, בכל שנייה פנויה להיכנס לווטסאפ ולבדוק אם אחי עדיין עם וי אחד. לפעמים רק שורת הסטטוס "מחובר" מספיקה כדי לייצר אנחת רווחה זהירה.

*

זה הסבב השישי שלו מאז 7 באוקטובר, אחרי סבבים בעזה, בסוריה וביהודה ושומרון, אבל הפעם הראשונה שהדאגה באמת קיננה ולא נתנה מנוח. אני סומך עליו בעיניים עצומות, ובכל רגע של קושי או אתגר הוא האדם שהייתי רוצה לצידי, ובכל זאת, הפעם המועקה התיישבה לה היטב במעלה הגרון. אולי זו אכזריות הגורל והאקראיות של רחפני הנפץ והקושי להתגונן מפניהם. אולי העובדה שזהו הסבב הראשון שלו כרופא גדודי, אחרי שהסטאז' שלו הופסק בעבר שוב ושוב לטובת סבבי המילואים הקודמים. אולי הידיעה שמדובר ברופא שלא יושב רק בחפ"ק אלא נמצא עם הכוחות בשטח, באיתורים ובמשימות. אולי ההבנה שחיזבאללה מנסה לייצר אירועים רבי נפגעים על ידי שליחת רחפן נפץ נוסף בניסיון לפגוע בכוחות הרפואה שמגיעים לשטח אחרי שהרחפן הראשון מתפוצץ.

שני אירועים חידדו את ההבנה שזה יכול להיות קרוב. הפעם הראשונה התרחשה כשרחפן נפץ פגע בבסיס בית־הלל. "הכל בסדר?", כתבתי לו בשעה 18:00, מבלי לדעת שהוא שם. ב־18:36 הוא ענה לי "כן אח, היה קרוב". "כן? למה? איפה אתה?", החזרתי בשאלה. "ראיתי את זה בלייב, טיפלתי. 50 מטר ממני, רצתי עם הציוד". ואני אומר לעצמי במעין שכנוע עצמי: "טוב, אולי זה היה המפגש הכי קרוב שיהיה לו עם רחפן נפץ, ומעכשיו זה ידלג עליו".

האירוע השני קרה עם נפילתו של סרן ד"ר אורי יוסף סילבסטר, הרופא של גדוד שקד בחטיבת גבעתי, הצעיר מאחי בשנתיים, באירוע בזוטר א־שרקיה, מערבית למקום שבו נמצא הגדוד של אחי. "מכיר שיש אירוע בגבעתי?", כתבתי לו. "לא, תעדכן אותי", הוא השיב. סיפרתי לו. "לעדכן אותך בדברים או שמעדיף לא לדעת?", שאלתי. "כמובן, לעדכן בהכל", הוא ענה. בסוף, ברגע האמת, הוא היה זה שעדכן אותי. אולי עדיף ככה.

*

שבת, קצת לפני השעה שבע בערב. רעש מסוק לוכד את תשומת ליבי, לרוב לא סימן מבשר טובות. הטלפון בחדר השינה דולק, על מצב שקט. אחי יודע שאני זמין עבורו במידת הצורך 24/7. כן, גם בשבת. אבל אין שם שום סימן להתרחשות כלשהי, גם לא בקבוצות החדשות שאני חבר בהן מתוקף תפקידי. תחלוף כמעט שעה עד הפעם הבאה שבה אציץ בטלפון, ואראה שם 31 שיחות שלא נענו משני מספרים לא מזוהים. אני נכנס לווטסאפ ורואה שם שתי הודעות. אחת מבת הזוג של אחי, "תחזור אליי בבקשה", והשנייה מתחתיה, הודעה של קצינה בדובר צה"ל שמעדכנת את כלי התקשורת מבעוד מועד: "היי, הודעת חלל מלבנון תצא בהמשך הערב, אעדכן בשעה מדויקת בהקדם". קשה בכלל להסביר או לדמיין את התהום שהלב נופל אליה באותו רגע. אני חוזר לטלפון של בת הזוג שלו. מישהו עונה מהצד השני, ואני צועק: "מה קרה? תגידי לי מה קרה!"

מכירים את הדימוי של שנייה שמרגישה כמו נצח? זה היה הרגע הזה, עד שאני שומע את קולו של אחי עונה לי: "קודם כל תירגע, נפצעתי מרחפן נפץ, אני חי". "מה דרגת הפציעה? בינוני, קל, קשה?", אני מנסה להבין. וכשאני שומע אותו מתעצבן עליי בטלפון, כי מדובר בבחור שלא אוהב הגדרות, אני מבין שגם לא צריך לסכם אותו בוויקיפדיה. הוא לא סתם מנסה להרגיע אותי, הוא באמת בסדר. בנסיבות העניין.

*

אני "טס" להדסה עין־כרם, ותוך כדי מנסה לאסוף מידע. הוא נפצע מרסיסים. בסריקת סי־טי כלי דם בבית החולים מתברר שאחד מהם פגע בעורק הראשי בירך וחוסם אותו, וכבר נערכים לניתוח. אני מחנה את הרכב במקום הפנוי הראשון שאני רואה ורץ. אחי כבר מובל מחדר הטראומה לחדרי הניתוח בקומה מינוס 4. בת הזוג מעכבת את הצוות לשתי דקות נוספות עד שאני אגיע. אני נכנס, הוא מקבל אותי ב"שלום מר אני זמין תמיד", ואני שוב מבין שאם הוא מתרעם עליי שלא עניתי לו לטלפון במשך חמישים דקות, הוא לגמרי בפוקוס. הוא מתאר בקצרה את מה שקרה, וכרופא צבאי הוא גם יודע היטב את מצבו הרפואי. סלפי זריז, סרטון הרגעה של שלוש שניות לקבוצת הוואטספ המשפחתית, והוא מובל לחדר ניתוח. מתחילים לעדכן בעבודה, במשפחה, האחיינים כבר מארגנים קבוצת אמירת תהילים משותפת, מתלבטים בין שמירה על הפרטיות שלו ועל הצורך ברגע אינטימי משפחתי כדי להתמודד עם האירוע, ובין הרצון לעדכן ולשתף את הציבור להתפלל לרפואתו.

בשעת לילה, בהמתנה לסיום הניתוח ולרופא שיֵצא אלינו ויעדכן, אחותי שואלת בקבוצת הווטסאפ איך זה שלא התפרסם כלום על האירוע. אני חובש לרגע את כובע העיתונאי ומנסה להבין. "מחר בבוקר תצא הודעת דו"צ", עונים לי. ההודעה שיצאה בבוקר לקונית משהו. "ארבעה לוחמי צה"ל במילואים נפצעו באורח בינוני כתוצאה מפגיעת רחפן נפץ בדרום לבנון. הלוחמים פונו לקבל טיפול רפואי בבית החולים ומשפחותיהם עודכנו". האירוע זוכה לאזכור מינימלי בכלי התקשורת, בקושי מבזק. כנראה שלא ממש שמעתם עליו.

לא שמעתם על הרחפן הראשון שנפל על רכב צבאי ובנס לא התפוצץ. לא שמעתם על המג"ד שקפץ לנקודה יחד עם החפ"ק שלו ועם החוליה הרפואית, רופא, נהג, ושני חובשים. לא שמעתם איך הם זיהו את הרחפן השני מעליהם ואיך מפקד הגדוד קרא לכולם לתפוס מחסה במבנה בזמן שהוא והסמג"ד נותרים בחוץ, מנסים לירות ברחפן ולהוריד אותו. לא שמעתם על נהג הכוח הרפואי שעמד בפתח המבנה וניסה גם הוא לירות ברחפן כדי להציל את הכוח, סופג את רוב הפגיעה כשהרחפן יורד ומתפוצץ על הכניסה למבנה. לא שמעתם על רופא גדודי שקם על רגליו אחרי הפיצוץ האדיר, הצפצופים באוזניים, העפר והעשן המתפזרים, והתמונה המתבהרת אט אט ומתפעל את האירוע בשקט ובקור רוח. מזעיק מסוק, עושה הערכת פצועים ראשונית בשטח, ומגלה פתאום שהוא עצמו פצוע עם רגל שותתת דם. גם כשהחובש שלו שנפצע בעצמו, שם לו חוסם עורקים ולא מצליח לסגור, הוא מהדק לעצמו את הח"ע אבל מבקש קודם כול לדאוג לפצועים האחרים.

ואולי זה בסדר שלא שמעתם. במדינה מופרעת קשב כמו שלנו, עם התרחשויות חדשותיות בקצב מטורף, צריך יותר מזה כדי להיכנס למהדורות. בתוך 48 שעות כבר היו צריכים להעביר את הפצועים של אתמול מהקומה העליונה במגדל האשפוז בהדסה עין־כרם לקומה מינוס 3 בגלל טילים מאיראן.

*

הסיפור פה הוא לא אח שלי, וברוך ה' שזה נגמר בנס. כמי שנמצא מהצד השני של החדשות, יש בי הבנה לדינמיקה של האירועים המתגלגלים ומה הופך לכותרת ומה לא. אבל האירוע הזה הבהיר לי גם שכאשר הקשב החדשותי עובר הלאה, מאחור נותרים לא פעם פצועים ומשפחות שעולמם התהפך ומצויים בפתחה של דרך לא קלה, וגם את הסיפור שלהם אנחנו צריכים לספר.

הדרך של אחי הקטן התחילה כבר למחרת הניתוח, בסיוע צוות בית החולים ור"מ 2, ופיזיותרפיסטית שלא מוותרת ועוזרת לו לקום מהמיטה ולהתחיל ללכת, בצעדים קטנים וכואבים, למרות הצינורות שמחוברים אליו והתחבושות שעוטפות את הרגליים הפגועות. כמה שעות אחרי הפגיעה הוא כבר בשיחת וידאו עם חבר קרוב שלו שמתחתן בעוד שבוע. מבטיח לו שעד החתונה שלו זה יעבור, ולכל הפחות הוא כבר יעמוד שם על הרגליים. גם את התוכנית לצאת בקרוב לקורס קציני רפואה גדודיים הוא לא מוכן לחזל"ש.

זה האח וזה הדור. אח על מלא ודור שכזה שאליו הוא שייך. שנלחם נגד הזרם ונגד הרוח. שגם אחרי הפציעה הכואבת, מתאר את ערב השבת האחרונה סביב השולחנות הערוכים בבית בכפר בדרום לבנון, כרגע של חוויה מרוממת נפש. עם תפילת ערבית של שבת, עם הנופים הפרושים למרגלותיהם, עם נצנוץ האורות של מטולה ושל בית־הלל, עם לוחמים שמבינים היטב את חשיבות המשימה, ושלא תעזו לדבר איתם על "דשדוש". הם ממש לא מפחדים מדרך ארוכה. כן, גם עם חוסם עורקים מעל הברך, וגם עם רסיס כואב בכף הרגל.