דמותו הגרוטסקית ואופיו האימפולסיבי של דונלד טראמפ הן עובדות ידועות, אך כאשר בוחנים את מאורעות השעות האחרונות יתכן מאוד שמתחת לפני השטח הנשיא האמריקני שוב עשה מהלך מבריק שיגרום לו לצאת עם ידו על העליונה.

הכלל הידוע ביחס לזירה הציבורית אומר שמה שקובע הוא לא הדברים שנאמרים בפה מלא בפומבי, אלא מה שנלחש בשקט מאחורי דלתיים סגורות. לאחר התקיפה האיראנית אמש (ראשון) על יישובי הצפון, פורסם מעל כל במה תקשורתית אפשרית שהנשיא טראמפ הורה לרה"מ נתניהו שלא לתקוף את איראן בתגובה.

אותם ציטוטים שיצאו הבהירו לעולם מי בעל הבית של המערכה באיראן, והעולם נשם לרווחה. בישראל נחרדו מאובדן הריבונות, שכורסמה ביסודיות בחצי השנה החולפת. איזה עתיד מבטיחה ישראל לאזרחיה אם כאשר האויבת הגדולה ביותר שלה תוקפת אותה היא לא מגיבה בגלל הוראה של מנהיג זר?

אלא ששעות ספורות לאחר מכן החל חיל-האוויר בגל תקיפות נרחב במערב איראן ובמרכזה, לרבות בערים חשובות כמו הבירה טהרן או אספהאן. כאן נשאלת השאלה: האם באמת יכול להיות שטראמפ אמר לנתניהו לא לתקוף וראש ממשלת ישראל פשוט התעלם מנשיא ארצות-הברית? זהו תרחיש שלא מתכתב עם אופיו של נתניהו ולא עם הדינמיקה החברית שלו עם טראמפ.

אם כך, מה באמת קרה שם?

ההסבר האפשרי הטוב ביותר שהצלחתי לספק הוא כזה: טראמפ דאג שכל העולם ישמע על ה"Don't" שהציב לנתניהו, אבל בשקט בשקט, אמר לו: "סע לשלום, המפתחות בפנים".

למה שטראמפ יעשה זאת? ומה כל-כך גאוני במהלך הזה?

כדי להבין את המהלך הזה לעומק, צריך להסתכל על רשומות הטלפון של טראמפ מהחודשים האחרונים. מאז הוכרזה הפסקת האש במבצע "שאגת הארי" המספר של הבית הלבן היה בחיוג המהיר של מדינות המפרץ.

סעודיה, קטאר והאמירויות, שהופצצו בידי האיראנים וגם ספגו נזקים כלכליים משמעותיים בעקבות המערכה, לחצו על הנשיא והפצירו בו בכל דרך אפשרית שלא יאפשר את חידוש הלחימה.

העובדה שכל העולם שמע איך דרש מנתניהו שלא לחדש את המתקפות על טהרן, מעמידה אותו באור חיובי מול המפרציות, המבוגר האחראי ששומר על האינטרסים שלהן ומנסה לבלום את סוס הפרא, אותו מגלמת ישראל.

העובדה שבמקביל הוא איפשר, לכאורה, לנתניהו לתקוף משרתת אותו בשני אופנים.

ראשית, מול ישראל שלא תוכל להאשים אותו בכך שמנע ממנה לתקוף. יתכן שקיים כאן גם אינטרס פוליטי עבור נתניהו, שתקיפות ללא מענה עשויות להזיק לו בבחירות.

אבל הרווח הגדול באמת מבחינתו עשוי להגיע מול טהרן. שלל התבטאויות של טראמפ בחודשים האחרונים הבהירו שהוא איבד את הסבלנות. המשא ומתן עם איראן תקוע עמוק בבוץ, מצר הורמוז חסום, ומחירי הנפט מטפסים לגבהים שמאיימים על הכלכלה העולמית ועל אחוזי התמיכה בו מבית לקראת בחירות האמצע, שבהן הוא צפוי להפסיד.

בהיבט הזה, ה"איום הישראלי" עשוי להוות שובר שוויון עבור הנשיא, כאשר לפתע למשטר האיראני עשוי להיות תמריץ להתגמש, אחרת ישראל עלולה לחזור להפציץ. את מנוף הלחץ הזה הוא משיג בזמן שידיה של ארה"ב נותרות נקיות, כך שהשיחות עם הרפובליקה האסלאמית לא נגדעו חרף התקיפה.

כעת, מפת האינטרסים האמריקנית ניצבת במקום טוב יותר. ביד אחת הוא יוצר משוואה של איום סמוי על הרפובליקה האסלאמית – "חזרו לשולחן הדיונים, או שאני משחרר את הרצועה של ישראל". ביד השנייה, מכיוון שארה"ב עצמה לא תקפה פיזית באיראן, גשרים דיפלומטיים לא נשרפו והיחסים לא פוצצו לחלוטין.

מדובר בטקטיקה שרחוקה מהדיפלומטיה הנורמטיבית, אבל גם טראמפ הוא אדם שרחוק מלהיות הנשיא הנורמטיבי. לאחר שראינו מהלכים מבריקים מטראמפ בעבר, יתכן שגם כאן הוא ניסה לשחק שתי רמות מעל כולם.